משפחת סגל היתה בין הראשונות שהגיעו לשכונה. מר יוסף סגל היה מורה ברומניה
וכשהגיע גל העליה לשכונת אחוזה, נסע גם הוא להרפתקאה במקום לא ידוע.
בתחילה עבד
בשתילת גפנים בהר ונטורה (רחוב אינשטיין של היום), אך יותר מאוחר,
יוסף גצלר יהודי
עשיר מרומניה תרם כסף לבניית בי"ס ראשון במקום , הוא בי"ס אחוזה.
משפחת סגל עברה
לגור במבנה ב- 1928 ומר סגל פתח שם בי"ס.
בתחילה היו 6 כיתות. מר סגל היה מחנך, מנהל, מורה לזימרה, מורה לחינוך גופני
וגם...
לא תאמינו - השרת, במו ידיו ניקה את בתי השימוש.
בניין בית הספר כלל ארבעה חדרים: חדר אחד - בית ספר, חדר שני - גן הילדים,
חדר שלישי - בית הכנסת, ובחדר הרביעי גרה משפחת סגל עד שבנתה את ביתה,
ואז הפך החדר של משפחת סגל למשרד. שמו הראשון של בית הספר היה
"בית ספר העממי על שם גצלר באחוזה". רק לאחר שנים שונה שמו "לזכרון יוסף".
אישתו של מר סגל - מלכה, עבדה בבית הספר כשמשית ומשרה על נקייונו.
בעבודות הסינטציה היה מר סגל עוזר לה. הוא היה נוהג לחלק מהסנדביץ
שרעייתו הכינה עבורו לילדים שלהם לא היה אוכל. מפעם לפעם היה מממן
את הוצאות הטיולים לאלו מתלמידיו שלהוריהם לא היתה יכולת זו.
דניאל הרטמן - מתלמידי המחזור הראשון , מספר על בית הספר:
"מר סגל הוא יהודי ירא שמים, יהודי לאומי וישר אשר כל רמ"ח אבריו
ושס"ה גידיו הם
קודש לעבודת הבורא. אותנו העולים החדשים קיבל בגרמנית
והציע התחרות מי ילמד ממי קודם, אנחנו ממנו
עברית או הוא מאיתנו גרמנית.
היתה שם משפחה דופלט והצעירה מבנות המשפחה שולמית, בקיצור שולה,
בשום אופן לא
יכלה לבטא את השׂ. כל מאמצי המורה סגל אשר שב והכריז
"סיר הסירים אשר לסלומה" לא עזרו, אבל נחמדות
היו כולן. אבא שלהן ז"ל,
משגיח על כשרות באניה "איטליה" הין תיכונית, בנה בית על יד
בית הספר
ונוהג היה אז, בכל יציקת גג של קומה נתנו שתיה "לחיים", משקאות ועוגות
ומובן שכל מזדמן למקום היה חייב להשתתף בשמחה.
המורה סגל ז"ל לא הסתפק בתכנית השעורים הרגילה, אלא דאג לצרכי הילדים
בכל
השטחים. בחצר בית הספר סידרו ערוגות והמורה שושנה, גננת מדופלמת
בכל בתי הספר
בחיפה, היתה באה ונותנת לנו שעורים בסדור הערוגות, הזריעה, ההשקאה וכו'.
בחצר בית הספר עמדו עצים (תות) עליהם היו תולעי משי, זה נתן מקום למורה לספר לנו
על ייצור המשי.
בלילות היה מזמין המורה סגל נבחרי הכיתות לרחבה שלפני בית הספר והיה מבאר לנו
את
כוכבי השמיים. המזלות, כוכבי הלכת והשמשות וסקירותיו היו מלאות ענין.
היה בבית הספר תלמיד אחד יוחנן (בן מהנדס) אשר כשרונותיו עלו על אלו שלנו
והמורה
סגל פתח עבורו כיתת יחיד בתוך הכיתה שלנו.
טובה בן - דב, מנהלת אגף החינוך של עיריית חיפה, מספרת על בית הספר:
"זכורה לי חוויה מיוחדת המתארת את יחסו של מר סגל לתלמידיו. באמצע השיעור,
הוצאתי את הכריך שנתנה לי אמא והתחלתי לאכול, התלמידים נדהמו.
המורה הסתכל
ואמר לילדים "עכשיו נפסיק ללמוד וניתן לילדים לגמור לאכול.
אתם יודעים ילדים, ברגע שיש מועקה בלב ילד, הוא מוצא פורקן באכילה ואז
נעשה לו יותר קל. כנראה שקשה לכם בבית הספר, על כן אתם אוכלים, נעשה עכשיו
הפסקה לכולנו".
למדתי בבית הספר מהשנה הראשונה להיווסדו במשך שלוש שנים.
בבית הספר היו 7 תלמידים ומורה אחד. יוסף זגל ז"ל. למדנו בבית הספר את כל המקצועות,
ובילינו בו את כל שעות היום - סוקר, אחר-צהרים וערב, מכיוון שבית הספר
היה המקום היחיד שבו יכולנו להתאסף.
בבית הספר היו לנו מספר פעולות יפות: לארוחת עשר, למשל, כל יום בשבוע
אמא אחרת היתה מביאה אוכל לכל הילדים, והיתה ארוחה משותפת.
בל"ג בעומר היינו יוצאים לפיקניק, ובט"ן בשבט יצאנו לנטיעות.
כל תושבי השכונה היו מתאספים בחורשה גדולה שהיתה בין רחוב קלר ובית רוטשילד,
והיינו קוראים פסוקים מהתנ"ך שהיתה להם משמעות לגבי החג.
הספרים ששמשו את התלמידים, היו ספריו הפרטיים של המורה סגל,
ומי שלמד את הפסוקים בע"פ היה קורא אותם בחגיגה זו.
המורה השתתף בכל פעולות החברה של בית הספר, גם מפני שהיינו קבוצה משולבת מאוד,
וגם מפני שהמורה שלנו היה דמות מיוחדת במינה, אדם לא רגיל, איש אשכולות,
אדם שלמד בעצמו והיה משלב את כל המקצועות בתכנית הלימודים שלנו.
כאשר מדברים הים על שיטות חדשניות בחינוך, מקווים להגיע לדרך ההוראה שמר
סגל הנהיג אצלנו בביה"ס... מר סגל לא הפריד בין חינוך ללימוד. הלימוד היה משולב בכך
שעות היום, והחינוך היה משולב בלימודים. לא היה דבר בחיינו שלא עשינו בבית הספר עם
המורה.