כתבו: יונתן בן-צבי ויניב כהן
בהנחיית המורה תקוה סילברמן
בדפי רשת אלו נביא מבחר של כלי נשק המוזכרים בתנ"ך. נציג תמונות,
מממצאים ארכאולוגיים שונים שנתגלו בארץ
ובסביבה.
לכל
כלי נשק נכתוב תאור והסברים באשר לשימוש שנעשה בו
ונצרף ציטוטים מהתנ"ך
המזכירים כלי זה.
את הכלים מיינו לשני סוגים:
ì
נשק הגנה
נשק הגנה
"ויצא איש הביניים ממחנות פלישתים...
וכובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש ...
ומצחת נחושת על רגליו...ונושא הצינה הול לפניו" (שמ"א יז 4-7)
|
צינה הצינה היא מגן
גדול המעניק הגנה לכל הגוף. אך הפגם שבצינה
הוא שלמרות שהיא עשויה מעור ועץ היא מאוד כבדה וזה לא טוב שכל משקלה של הצינה על
ידו האחת של הלוחם. הפגם השני שבצינה הוא שהלוחם לא יכול לראות את יריבו בגלל
גודל הצינה. תחליפה של הצינה זה
מגן קטן מברזל. וסבורים כי את
הצינה תלו הלוחמים על כתפם עם רצועה. במצריים יחידת
הפאלאנקס השתמשה בצינה. במאות ה- 15-16
לפנה"ס הי שני סוגי צינות האחת בצורה מלבנית והשנייה בצורת הספרה 8. הצינה טובה
במיוחד לקשתים כי הם אינם נעזרים בשתי ידיהם (הצינה בכלל מאוד טובה ללוחמים שלא
משתמשים בשתי ידיהם). ואכן כך: במצריים
לפי בחירתו של המנהיג נושאי הצינות היו הקשתים. הצינה רחבה
בבסיסה והולכת וצרה למעלה עד שמסתיימת בחוד. היא קמורה,באופן שהגנה על העומד
מאחוריה מלפנים ובמקצת גם מן הצדדים.
גבהה למעלה מקומת אדם.רחבה אפשר לשני אנשים להסתתר מאחוריה,הצינה צריכה
אדם מיוחד לשאתה היא הייתה עשויה מקלעת קנים כדי להפחית ככל האפשר את משקלה.
הצינה שימשה כחיפוי מיוחד, אם כדי לסוכך על קשתים הפועלים מטווח קרוב ביותר ואם
כהגנה לשרים ורמי מעלה. בתבליטים האשוריים נראה נושא הצינה כשהוא מחזיק בידו השניה חצים אחדים, כדי להגישם לקשת (בזאת הוא משחרר את זה
האחרון מן הצורך לשלוף בעצמו חץ אחר חץ מאשפתו ומהירות היריות גדלה בהרבה). פסוקים
מהתנ"ך בהם מוזכרת הצינה: "וילך הפלישתי הולך וקרב אל דוד והאיש נושא צינה לפניו" (שמ"א יז 41)
קובע,
כובע להגנת ראשו חובש הלוחם קובע עשוי מתכת, שצורתו ברוב המקרים חרוט המסתיים בחוד. לפעמים נוסף
עיטור נוצות או שער בקצה. לבד מהבדלים בקובעי הצבאות השונים, היו הבדלים גם בין
היחידות השונות באותו צבא, על מנת לאפשר את זיהוין המהיר בשעת קרב. לעתים הגנו
גם על הרקות והאוזניים על ידי קובעים בעלי אזניות. "וילבש
שאול את דוד מדיו ונתן קובע נחושת על ראשו וילבש אותו שריון"
(שמ"א יז 38) שריון
היו צורות שונות
של שריון: כמין שמלה ארוכה, שהגנה על כל הגוף, או כמין מעיל קצר שהגן על מחצית הגוף
העליונה בלבד. חלק מיוחד שימש להגנת
הפנים והעורף שהשאירו פתח קטן סביב העיניים והחוטם בלבד. בלבשו את כל
חלקי השריון ובחבשו קובע , היה חיל מוגן מכף רגלו עד קדקודו ומוכשר לפעול בטווח
קרוב לאויב. השריון היה עשוי מתכת, ושתי תכונות היו חיבות להיות בו: קלות וגמישות,
כדי לאפשר לחיל לנוע ולהפעיל את נשקו. את שני התנאים השיגו על ידי שעשו את
השריון בקשקשי מתכת קטנים, שנתפרו ביחד, ועל ידי זה שהרכיבו את הלבוש מחלקים
אחדים: החלק העוטף את הגוף לחוד, חלק מיוחד בכתף, וחלק אחר לזרוע. החבורים בין
החלקים היו נקודות התורפה בשריון. אף על פי כן הכביד השריון ונטל את כושר הפעולה
מחיל שלא הורגל (שמ"א י"ז ל"ח "וילבש שאול את דוד מדיו
ונתן קובע נחושת על ראשו וילבש שריון"(שמ"א יז 38)
נשק התקפה " ויצאו יושבי ישראל ובערו והשיקו בנשק ומגן
וצינה בקשת ובחצים ובמקל יד וברמח ..." (יחזקאל לט 9) החרב החרב הייתה נשקו
האישי של כל חייל בצבא, בלי הבדל תפקיד ומשימה מיוחדים. היא הייתה עשויה שלושה
חלקים: ניצב, להב ונדן. הניצב היה עשוי עץ מגולף, ולעתים שנהב מקושט. הוא חובר
במסמרות ללהב, שהיה עשוי מתכת. צורתו של הלהב השתנתה במרוצת הזמנים מדרגות שונות
של עקמימות עד ללהב ישר. מבנה זה של החרב
העמיד בפני חרש המתכת הקדום בעיות רבות. כל עוד לא עמדה לרשותו מתכת קשה לא יכול
היה לצקת חרב במלוא מובנה של המילה , והיה עליו להסתפק בהכנת פגיונות קצרים.
חגרו את חרב על ירך שמאל ושלפוה בימין. בדרך כלל היה אורכה כחצי מטר. החרבות
העקומות היו מושחזות רק מצדן הקמור והן שמשו כחרבות חיתוך: היו מניפים אותן
למעלה ומנחיתים כלפי מטה. החרבות הישרות הושחזו משני צדיהן.
צורת הפעלתן- בדקירה מאוזנת "
ויעש לו חרב ולה שני פיות... וייקח את החרב...
ויתקעה בבטנו" (שופטים ג, ט"ז- כ"א ). חרב היא כלי נשק
לטווח קצר, החרב היא אינה פועלת באופן טכנולוגי. חרב יכולה להיות עשויה מעץ או
ממתכת ( בתקופת המקרא היו חרבות מעץ וכיום מייצרים רק חרבות ממתכת ). בחרב אפשר
לבצע שתי פעולות: לדקור ולחתוך. ציטוטים: "ויאמר
דוד אל אנשיו חגרו איש חרבו..." (שמ"א כה
13)
אלה (מפץ) האלה התפתחה ממוט
העץ הפשוט, נשקם של הרועים מימים ימימה. היא הייתה מורכבת ממקל קצר עם גולת עץ
או מתכת בראשו. אורכה כ- 40 ס"מ ושימשה ככלי מחץ. "מפץ אתה לי כלי מלחמה ונפצתי בך גויים..." (ירמיהו נא 20)
|
