החנוכיה - מנורת החנוכה בצורתה הידועה לנו כיום - קיימת החל מימי הביניים. פיזור היהודים בגלויות השונות, נדודים מארץ לארץ, מפגש עם תרבויות שונות וביטויי אמנות שונים, יצרו מיזוג בין צורות מקודשות-עתיקות וצורות חילוניות חדשות. כבר במנורות החנוכה הראשונות צורת בניין היא מוטיב קבוע המופיע עד דופן המנורה כסמל ל"חג חנוכת הבית". בספרו "מנורת החנוכה" (ספר המחקר המקיף והיחיד, עד כה, על תולדות עיצוב מנורת החנוכה, הערוך לפי פרקים בתולדות האמנות), מדגיש מרדכי נרקיס את נושא הארכיטקטורה כנושא דומיננטי בעיצוב מנורת החנוכה:"...כמו על כל תשמישי הקדושה היהודיים, עברו על המנורה כל ההרפתקאות שעברו על בעליה. יחד עמם היא נעלמה ויחד עמם היא עולה מחדש. כבעליה, היא בת הסביבה והדור, וכבעליה היא שואלת מסביבתה מה שאפשר לה לקחת ומכל זאת לצורה ולתפקיד שלה היא מעכלת תוך כדי כך את הזר לרוחה ומיהדת אותו...".

חנוכיה בעלת דופן אחורית, ובמיוחד כזו שיש בה מרכיבים ארכיטקטוניים, הייתה נפוצה בעדות האשכנזיות, הספרדיות והתימניות. מאז תקופת התלמוד היה נהוג להעמיד את מנורת החנוכה לפני חזית הבית היהודי, כדי להכריז על הנס. בימי הביניים, במאות 12, 13 בערך, גרמו נסיבות חיצוניות לעיתים לכך, שהכניסו את החנוכיה לתוך הבית ותלו אותה בתוך הכניסה מול המזוזה. סביר להניח שזה השפיע על עיצוב הדופן האחורית שמילאה תפקיד שימושי כאביזר תליה.

נס החנוכה אירע בבית המקדש. סביר להניח שמה שחשבו על בית המקדש, הייתה לו השפעה על הדופן האחורית של החנוכיה.  וכנראה יש השפעה גם לעובדה שנהגו לשים את החנוכיה בחזית הבית.

במקורות אין קביעה לגבי צורתה של החנוכיה ולכן מעצבים היו חופשיים להפעיל את דמיונם ולהיות מושפעים מן הסביבה.

(המידע סוכם מתוך הקדמה לספר "אדריכלות במנורות החנוכה" בהוצאת מוזיאון ישראל,   1978).