מי שגדל ברמת-גן בשנות ה-50 זוכר עדיין את ענני ניחוחות השוקולד שאפפו את ה"נתיב המתוק" של רחוב ז'בוטינסקי שנמתח מבית-החרושת "עלית" ועד ל"צה דה" בגבול בני-ברק. בתל-אביב פעל "ליבר" שהצטיין בשוקולדים כהים מובחים ואילו בירושלים שכן "אופנהיימר" שמאלה שרדו "עלית" כמובן שרכשה את "צה דה" והתמזגה עם "ליבר". "אופנהיימר" הצטרף למגרש המתוק של "ורד הגליל" מתוך מגמה להעלות את רף השוקולד לשיאי תענוגות חדשים.
 בשנות ה-
90- החלה בישראל פריחה של יצרנים קטנים, המייצרים שוקולדים בעבודת-יד מושקעת ואיכותית. בראשם בלט מקס ברנר שנרכש לא מכבר ע"י "עלית" וממשיך לפעול תחת כנף הקונצרן ומותג איכות יחודי.

פריחתו של מקס ברנר סימנה שינוי במגמה בשוק המקומי, שבו חלה במהלך השנים עליה משמעותית בצריכת חטיפים וירידה בצריכת טבליות שוקולד איכותיות. הפרלינים (שוקולדים ממולאים) במארזים נאים, שנתפסו בעיקר כמתנות למארחים והפכו מטרות נוחות לחיצי לעג, מצאו שוב את מקומם היוקרתי בלבו של הצרכן. הפרלינים המוקפדים של היצרנים הקטנים, נרכשים עתה גם לפינוק עצמי ע"י צבור אניני הטעם.

הישראלים אמנם מפגרים עדיין בהרבה אחרי האירופים בצריכת השוקולד, אך בלי שנרגיש, עשר השנים האחרונות היו מהפך של ממש בהרגלי הצריכה גם בארץ : מ - 1.5 ק"ג לשנה לנפש, עלינו והגענו לשלושה ק"ג תמימים. שוק השוקולד הישראלי מגלגל כיום כ - 650 מליון שקל בשנה (כולל חטיפים, טבליות ופרלינים).