גלובליזציה

א. החלוקה החדשה של כוח העבודה על פני כדה"א

 

הגדרה: הגלובליזציה יכולה להיות בתחומים רבים: כלכלי, פוליטי, תרבותי, חברתי. הגלובליזציה מביא לשבירת המסגרות הלאומיות ויצירת מסגרות על-לאומיות-זהו התהליך החשוב ביותר המתרחש בדור האחרון.

הגלובליזציה הכלכלית היא כוח שמאחד את כל המשקים הלאומים למשק אחד עולמי, חופשי ממעורבות ממשלתית, שאין בו מגבלות אדמיניסטרטיביות. המשק הגלובלי מתאפיין בכך שכל חמרי הייצור שלו זורמים באופן חופשי עפ"נ כדה"א – חמרי גלם, כוח עבודה, טכנולוגיות והון (אין מכסים, אין עובדים זרים, אין סודות מסחריים ואין מגבלה על קניית מטבע זר שערכו נקבע עפ"י היצע וביקוש – כמו בשוק החופשי).

 

התמורות שחלו בכלכלה העולמית מאז תום מלחה"ע ה-II

 

א.            סוף מלחה"ע ה-II עד סוף שנות ה-60: צמיחה מהירה ורציפה, בהנהגת ארה"ב, מלווה באינפלציה נמוכה, הצמיחה התאפשרה בזכות התרחבות שוקי הצריכה – עם בנית אירופה לאחר המלחמה והתאוששות ארה"ב מהמשבר הכלכלי של שנות ה-30. הפיתוח התעשייתי היה בדגם של פורד בחברות רב מפעליות. ארגוני העובדים מתחזקים והתפתחות מדיניות רווחה חברתית, וכן עליה בשעורי הילודה. התוצאה: ביקושים גדולים למוצרי צריכה וגיאות בצמיחה הכלכלית העולמית.

ב.            סוף שנות ה-60 תחילת שנות ה-80: מעבר למצב של חוסר יציבות בכלכלה העולמית, אי ודאות וסטגפלציה = שילוב של צמיחה איטית ואינפלציה. הביא למשברים כלכליים, הראשון בעקבות משבר האנרגיה העולמי ב-4-1973-. בתקופה זו היה "יצור יתר" הייצור עלה על הצריכה הרוויה הזו באה בעקבות:

1.    ירידה בצמיחה הדמוגרפית.

2.    סיום תהליך השיקום של אירופה ממלחה"ע ה-II.

3.    הצטרפות יצרנים חדשים ואגרסביים (יפן ומדינות העולם ה-III) למערכת הייצור הבינלאומית.

החלה תחרות בינלאומית על שווקים ונסיגה כלכלית.

ג.             משנת 1984 ואילך: התאוששות הכלכלה העולמית, שעורי האבטלה והאינפלציה קטנו, עליה בתל"ג של המדינות. מדינות מז' ודר'-מז' אסיה החלו בצמיחה כלכלית מרשימה ומהירה. ב-1990 מלחמת המפרץ והתמוטטות ברה"מ הביאו את הכלכלה העולמית למיתון.4-1973 החלה התאוששות אך לא משמעותית. 1997 – משבר פיננסי עמוק בדר' ובדר' מז' אסיה, שהתפשט ליבשות אחרות במיוחד לאמריקה הדר' ורוסיה. ארה"ב ומע' אירופה עמדו במשבר. סוף שנות ה-90 התאוששות במדינות שנפגעו במיוחד יפן ודר'-מז' אסיה, בארה"ב ובמע' אירופה הצמיחה הואטה.

בתקופה זו ניתן לראות את העליה המהירה של הגלובליזציה, היא נתפסה כפתרון האולטימטיבי לכל בעיות העולם, תפיסה זו התבססה על העובדה שמאז מלחה"ע ה-II התעשיות המסורתיות וביניהן ברזל, פלדה, טכסטיל, עץ, מזון, מכונות ומוצרי אלקטרוניקה ביתיים – נדדו באופן הדרגתי אך טוטאלי מהעולם המפותח לעולם המתפתח. דוגמא: הפלדה יוצרה בגרמניה ובמע' אירופה וכיום כמעט ואין מיצרים שם פלדה, רוב הפלדה מיוצרת היום בתורכיה. מעבר זה יצר חלוקה חדשה של כוח העבודה בעולם שבתחילה נתפס כחיובי ביותר. חשבו שהוא יסייע להפחתת האבטלה בעולם המתפתח ובעולם המפותח – בטווח הקצר תיווצר אבטלה כתוצאה מסגירת מפעלים עתירי כוח אדם ודור שלם של פועלים יצא לפנסיה מוקדמת, בטווח הארוך – הדור הצעיר, שזכה להשכלה גבוהה יתפוס סוג חדש של תעסוקה בשרותים היצרניים: בנקאות, משפטים, חשבונאות וראיית חשבון, שיווק ופרסום. כמו כן, חל גידול בשעות הפנאי דבר הנותן תנופה לענף התיירות כל אלה יביאו לשכר ממוצע גבוה יותר. החלוקה הבינלאומית החדשה תיצור מצב של Win Win Situation = כולם מרוויחים.

עם נפילת מסך הברזל – תהליך הגלובליזציה התחזק מאוד, היתה הסתערות של השקעות אירופיות בעיקר גרמניות במדינות מז' אירופה. דוגמא: צ'כיה – סקודה מפעל למכוניות לפני מלחה"ע ה-II מפעל מצוין, בתקופת שלטון ברה"מ – ירידה באיכות ב-1991 נקנתה ע"י פולקסווגן והוא שוב מפעל מצליח.

גורם נוסף הוא ההון, זהו גורם מובילי מכיוון ואין מעבירים עוד מטילי זהב או מזוודות עם דולרים היום ההעברה היא אלקטרונית.

כיצד מועבר ההון? – חברה בינלאומית גדולה מחליטה להקים סניף בארץ אחרת ומעבירה לצורך זה סכומי כסף גדולים. (לדוגמא הקמת אינטל בי-ם או H.P. שקנתה את אינדיגו מנס-ציונה), חברה בינלאומית גדולה מוצאת חברת הזנק (סטארט-אפ) מזהה שיש לה פוטנציאל גדול וקונה אותה. (לדוגמא: לוסנט קנתה את כרומטיס מפתח – תקווה בסכום של ¼4 מיליון דולר כשלא היה להם כל מוצר בשוק), זהו יצוא של ידע.

זרימת ההון על פני כדה"א מאפשרת לנצל כל מקום שיש בו הזדמנויות לייצור או לשיווק ומסייעת להמשך הצמיחה הכלכלית.

במקביל לתהליך הגלובליזציה הכלכלית יש תהליך גלובליזציה פוליטית. הולך ויורד כוח הממשלות כמעצבות כלכלה וחברה לאומית. הממשלות עוברות מתפקיד של בקרה ושליטה לתפקיד של שותפים של יזמים פרטיים, פתיחות, שיתוף והתאמה לכללים של הכלכלה הגלובלית. ממשלות מוכנות להפריט שרותי צבוריים: שרותי בריאות, חינוך וכו', בתהליך הזה פוחת כוחן של הממשלות ועולה כוחם של גופים כלכליים בין לאומיים כגון קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי.

שלושת הגופים:

1.    קרן המטבע הבינלאומית I.M.F. (International Money Foundation)

2.    הבנק העולמי.

3.    ארגון הסחר העולמי (1995) W.T.O. (World Trade Organization) שתפקידו לחסר מכסים עפ"נ כדה"א.

אותם מובילה ארה"ב. הוקמו אחרי מלחה"ע ה-II. הם אחראים לכך שתהליך הגלובליזציה ימשך ויתגבר, הם עושים זאת ע"י מתן הלוואות, שתמורתן מתחייבות הממשלות למלא כמה תנאים ביניהם הפרטה ופתיחת השוק, הסרת מגבלות במטבע זר וכו'. התוצאה של תהליך זה הוא שהגופים הללו הופכים למעין ממשלות על והם שמגדירים את כללי המשחק. תהליך זה מתרחש בעיקר במדינות מתפתחות – ארגנטינה, ברזיל, תורכיה ועוד.

מתחילת שנות ה-90 מתחילים להופיע בספרות ביקורות נגד הגלובליזציה הטענות הן:

1.    פגיעה בכוחן של הממשלות – הגלובליזציה פוגעת ביכולתה של החברה האזרחית לשלוט בגורלה באמצעות בחירות ונציגות פוליטית, לארגונים ולחברות הרב-לאומיות אין אחריות בפני שום גוף, כל אחריותן היא כלפי ההנהלות ובעלי המניות, הם אינם נבחרים ואינם מייצגים אוכלוסיה, אינם מחוייבים לחברה ואינם צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד. החברות הרב לאומיות משרתות אינטרסים של בעלי מניות ובעלי הון. אם מפעל מסוים לא מצליח במדינה X החברה הרב לאומית תעבירו למדינה Y.

2.    הכלכלה הגלובלית מנצלת את כוח העבודה המובטל בארצות המתפתחות ומשלמת פחות  משכר מינימום.

3.    הגלובליזציה אחראית לפגיעה קשה בסביבה ובאיכות הסביבה, מפני שלחברות הבינלאומיות אין קשר או יחס אל הנוף ותרבות המדינות בהן הן פועלות. בתהליך הייצור גורמת למפגעים סביבתיים ואח"כ עוזבת ועוברת למדינה אחרת ומשאירה אחריה נזק אדיר.

4.    הגלובליזציה אחראית לדחיפה קיצונית של תרבות צריכה – כופה עצמה על האוכלוסיה בכל העולם לקנות מותגים ולא מוצרים, החברות הבינלאומיות משקיעות הון עתק בשיווק ובפרסום, ונותנות לצרכן הרגשה שכשהוא קונה מותג הוא מתחבר לחברה העולמית.

רוב הכלכלנים, אנשי מדע המדינה וג"ג כלכליים סבורים שאין דרך לעצור את הגלובליזציה אבל אפשר לתקן את הפגמים שבה, זאת בדרכים הבאות:

1.    ע"י קביעת סטנדרטים ויצירת אמנות בינלאומיות בנוגע לשכר עבודה מינימלי.

2.    ע"י קביעת אמנות בינלאומיות לשמירה על איכות הסביבה, למשל: אמנת קיוטו הקובעת גבולות של רמת זיהום האויר.

3.    במספר ארצות ממקדים תשומת לב צבורית לחברה בינלאומית מסויימת הגורמת לעוול במקום בו היא פועלת. למשל: החרם על מוצרי נייקי - עד שיתוקן שכר העבודה באינדונסיה ובתאילנד נייקי היתה צריכה להוכיח כי נעשה שיפור. בדומה הופעלו לחצים על סטארבאק – שניצלו את עובדי מטעי הקפה בדר' אמריקה ובאפריקה. ז"א יש להפעיל את הצבור כדי שהגלובליזציה תקבל פנים יותר אנושיות.

 

ב. התפתחות תופעת חברות רב לאומיות והשלכתה על המבנה המרחבי של יצור והמסחר בעולם.

 

גידול וריכוזיות של פעילויות כלכליות.

 

מעבר מחברות חד מפעליות לחברות רב מפעליות.

בעבר נשלטה התעשיה ע"י חברות חד מפעליות. במשך המאה ה-20 חל שינוי עצום במבנה הארגוני במיוחד במדינות המתועשות, המפעלים גדלו והחלו להיווצר ארגונים של חברות ענק וחברות רב מפעליות, שגם מיקומן הג"ג שונה – מפוזר באותה מדינה או במדינות רבות.

החברות הרב מפעליות ממוקמות במקומות שונים ובכל אחת מהן חלוקת עבודה והתמחות בין המפעלים השונים. החברות הרב מפעליות מפזרות את הסיכון בייצור במקומות שונים. הן יכולות לשנות מקום ותפקידים ולכן פחות פגיעות ומהחברות החד מפעליות. הן נתונות פחות להגבלות כלכליות ולבעיות מקומיות ומסוגלות יותר לפתור את הבעיה במקום, ואם לא-יעתיקו הייצור (המפעל) למקום אחר. ז"א הגמישות, כושר העמידות וההישרדות הכלכליים גבוהים בהן מאשר בחברות חד מפעליות.

תהליך נוסף שחל במאה ה-20 הוא הריכוזיות שמופיע בתעשיה במסחר בשרותים ובחקלאות.

בארה"ב חל תהליך שקיעת החווה הקטנה והחקלאות הפכה ל"עסק חקלאי" ולהקמת חברות חקלאיות – מסחריות ("אגרוביזנס") כך גם המצב במסחר – נעשה ע"י רשתות שיווק.

בתעשיה התהליך הוא אינטנסיבי ובעל מימדים גדולים יותר. חברות הענק – כגון הקונצרנים הגדולים של U.S. Steel או U.S. Rubber  או American Tobacco אינן מיצרות ברזל, גומי וטבק בלבד אלא גם מוצרים רבים ושונים בתכלית והן נאלצו לשנות את שמן. ז"א הכלכלה של מדינות רבות נשלטת ע"י חברות מעטות, חברות ענק שהן בד"כ חברות רב-לאומיות.

 

חברות רב-לאומיות וגלובליזציה של הכלכלה.

המונח "החברה רב-לאומית" הופיע לראשונה בשנות ה-60 והתייחס לחברות שטווח פעולתן התפשט למדינות מחוץ לגבולות ארץ האם ומהן באו חלק מרווחיהן.

עוד לפני מלחה"ע ה-II היו חברות ("פיליפס" "נסטלה") שפעלו מחוץ לגבולות המדינה, אבל רק אחרי מלחה"ע ה-II התופעה הפכה לבולטת וזאת כי נוצרו התנאים המתאימים והמעודדים להתפשטותה:

1.     צמיחת ענפים כלכליים, ובמיוחד תעשיות בהן יש יתרון לגודל כגון: התעשיה האווירית, תעשית המכוניות ותעשית האלקטרוניקה. מוצריהן תופסים נפחים עצומים.

2.     הלכו והתמעטו ההגבלות על המסחר הבינלאומי – מכס, היטלים, הגבלות על הובלה.

3.     כתוצאה מהתפתחות התחבורה, התקשורת והתיירות צרכים, טעמים והעדפות הצרכנים נעשו דומים, נוצר דמיון כלשהו ברמת החיים ובהרגלי  הצריכה במיוחד בצריכת מוצרים טכנולוגים.

4.     הגידול במספר הצרכנים עודד פעילות רב-לאומית, דבר שעודד גם ספקי שרותים עיסקיים כגון: בנקים, חברות ביטוח וסוכנויות פירסום.

כדי להשתלב בשוק העולמי החברות החלו לפעול בהתאם מבחינת הטיב, הצורה והעיצוב של המוצר. הן שיכללו את מפעליהן ועברו לטכנולוגיות מתקדמות בייצור ובפרסום, הן קבעו מחירים המתאימים לציפיות של גידול מהיר בצריכה וקידמו את מכירותיהן בצורה אגרסיבית. דוגמא: יפן (מכוניות, מצלמות, אופנועים, מכשירי T.V. מכשירי חשמל) ולמדינות מע' אירופה וצפ' אמריקה היה קשה להתמודד עם ה"הצלחה היפנית".

כדי לעמיד בתחרות העולמית סיגלו החברות הרב-לאומיות אסטרטגיה גלובלית חדשה והיא חתימה על הסכמים והתארגנות קואליציונית עם חברות ומפעלים אחרים מאותה מדינה או גם ממדינה אחרת, כך נוצרו בריתות בענף האלקטרוניקה והמחשבים בין T&T האמריקאית עם אוליבטי האיטלקית.

הפרוטקציוניזם כנשק נגד חדירת המוצרים היפנים המתוחכמים, האיכותיים והזולים יחסית נוסה אך לא בהצלחה יתירה.

על מנת לחדור לשוק העולמי עם "מוצר עולמי" יש לעשות הדברים הבאים:

-       על החברה לבחור סוג המוצר – לבדוק השוק ולמצוא בו גומחה המתאימה למוצר ולמחירו.

-       למצוא נוסחה שתקטין את הוצאות ההובלה ותנמיך את חומות המכס שבין המדינות.

-       להשקיע בטכנולוגיות משופרות, במיתקנים ובאמצעים, בקידום מכירות בפרסומת ובהפצה.

-       להחליט מיהם מתחריה.

-       פיתוח תעשיה מקומית המתבססת על כוח עבודה מקומי, בד"כ זול ולא להטיל מכסים על המוצרים הבאים משם.

-       התמזגות עם חברה מתחרה או השתלטות עליה.

-       לבחור עיתוי מתאים להופעת המוצר בשוק, שיקשה על המתחרה.

הגלובליזציה של החברות הרב-לאומיות היתה מרשימה. מ-1970 היו ב-15 אומות 7,500 חברות רב לאומיות, ב-1994 מספרן הגיע ל- 25,000, ב-1997 50,000 חברות רב לאומיות בהן מועסקים כ- 100 מיליון פועלים.

ישנן חברות רב-לאומיות שהן עשירות ממדינות רבות בעולם, הן משתתפות בכירות במסחר הבינלאומי, לעיתים הן סוחרות במוצרים ובשרותים לא מוגמרים (ברכיבים ובחלקים) שלבי הייצור נעשים בד"כ במדינות המתפתחות, חברות אלה פותחות וסוגרות מפעלים לפי הצורך.

ההוצאות על שכר העבודה נמוכות ואם איגודים מקצועיים מצליחים להעלות את שכר העבודה המפעל עובר למקום אחר.

הגלובליזציה משתלטת גם על ענף השרותים – למשל: התיירות, חינוך והשכלה, שרותי ניהול וייעוץ, עיצוב ואדריכלות, תוכנות מחשב, שרותים רפואיים ותעשית הבידור.

החברות הרב לאומיות הגדולות הן: ג'נרל מוטורס, פורד, אקסון (נפט, גז פחם) טויוטה, של (נפט, גז, פחם) מוביל (נפט גז פחם) י.ב.מ. (מחשבים) ג'נרל אלקטריק (אלקטרוניקה) סימנס (אלקטרוניקה) פולקסווגן, ניסאן, יוניליבר (מזון), נסטלה (מזון), סוני, פיאט, פיליפס, רנו, הוכסט (כימיקלים).

 

שלטון התאגידים – או החברות הרב-לאומיות: משנים את מפת העולם.

אם המגמות הנוכחיות יימשכו. אולי יהיה יותר טוב להחליף את שמות המדינות בסמלים של תאגידי הענק הבינלאומיים (Transnational Corporations TNC), יהיה זה עולם בו מיצובישי, של, ג'נרל מוטורס, מקדונלדס, פיליפס, קארגיל ומונסאנטו ייצרו את האמפריות החדשות.

הגזמה? כבר עכשיו, מערכת המדינות, כפי שהתקיימה במשך כמאה שנה, הופכת פחות ופחות רלוונטית לתיאור המאורעות המתרחשים בעולם, להצביע היכן יושבי מוקדי הכוח. נכון, רוב המדינות מחזיקות צבאות מרשימים לשם השלטת רצונן על אחרים, והן ימשיכו לעשות כן, אבל הדבר הופך חסר תועלת למטרות הגנה לאומית.

כוח כלכלי, זה מה שקובע היום. איך תוכל להתגונן כנגד מבול של ספקולנטים היכולים בתוך ימים מספר להוריד את שער המטבע שלך ולעצור את כלכלת המדינה? איך תוכל למנוע מתאגידים זרים להשתלט על ענפי כלכלה שלמים, לעיתים קרובות בעלי חשיבות מרכזית למשק, כשמוסדות כמו הבנק העולמי וה-IMF ממליצים על הפרטה וליברליזציה של ענפים אלו כתנאי מקדים לשיפור בכלכלה זו? מה לעשות אם קוקה קולה מחליטה החלטה 'קטנה', להחליף, במשקאות הקלים שלה, את הסוכר מטבעי למלאכותי, החלטה שבשנות ה-70 הפכה מאוד אלפי איכרים בפיליפינים למובטלים מיואשים, אשר רבים מהם היו מוכנים להצטרף לתנועת הגרילה שנלחמה במדינה?

מאחורי ההגה נמצאים התאגידים. לרבים מהם יש יותר כוח כלכלי ופוליטי מגופי המדינות שבהן הם יושבים. אינדיקציה אחת לכמה חזקים הפכו התאגידים היא להשוות את סך המכירות של כמה תאגידים עם התל"ג (תוצר לאומי גולמי, באופן גס, סך כל הפעילות הכלכלית של המדינה) של מדינות. אז מסתבר, שהמכירות של פורד וג'נרל מוטורס גדולות יותר מהתל"ג הכולל של כל מדינות הסהרה באפריקה. באופן דומה המכירות הכוללות של ששת התאגידים היפנים הגדולים (מיצובישי, מיטסוי, סאמיטומו ודומיהם) כמעט משתווים לתל"ג של כל דרום אמריקה. מבין 100 הכלכלות הגדולות בעולם, 51 הן תאגידים בינלאומיים.

הדרכים שבהן מוסדות כמו ארגון הסחר העולמי (WTO), הבנק העולמי, וקרן המטבע הבינלאומית (IMF) משתמשים לתיאור  הסחר העולמי בסטטיסטיקה שלהן-כמשהו המתרחש בין מדינות-הינו דבר נוסף שמטעה מיסודו. 70% מהסחר העולמי נמצא בידי 40,000 התאגידים הבינ"ל ו-250,000 סניפיהם ברחבי הגלובוס. יותר מ-30% ממסחר זה הוא פנים תאגידי – כלומר מתרחש בין יחידות של אותו תאגיד. לדוגמה, מיצובישי כורתת יערות בפרו ומוכרת את העץ הכרות למיצובישי ביפאן. להציג זאת כסחר בין מדינות זו הצגה מעוותת של פני הדברים. החלק של המגזר הביתי בכלכלה – התעשיה הלאומית שאינה רב-לאומית-הופך ללא רלוונטי יותר מאי-פעם. התאגידים כורים, שואבים, מזקקים ומפיצים את רוב מקורות האנרגיה הפחמניים בעולם. הם בונים את תחנות הכוח בעולם, הם כורים את רוב המחצבים העולמיים, הם מייצרים את רוב רובם של המטוסים, המכוניות, הלווינים, המחשבים, מוצרי האלקטרוניקה לבית, הם הגודעים את רוב העצים בעולם ומייצרים כמעט את כל הנייר, מוצרים כימיים, תרופות ומוצרי ביוטכנולוגיה. מגדלים את רוב התבואה העולמית ומעבדים ומשווקים חלק ניכר מהמזון העולמי.

בזמן שנכון להגיד, שבאופן כללי, המדינות נמצאות בצד המפסיד של משחק הכוח העולמי, מובן שלא כל המדינות שוות. כמעט 90% מהתאגידים מיקמו את המטה הראשי שלהן בצפון המתועש, ארה"ב, אירופה ויפן. יותר ממחצית באו מחמש מדינות בלבד (צרפת, גרמניה, ארה"ב, יפאן והולנד). כמו כן היחסים בין המדינות אלו לבין התאגידים 'שלהן' שונים בתכלית בין, נאמר, היחסים בין קוקה קולה לפיליפינים.

האינטרסים של המדינות החזקות בעולם קשורים בדרך כלל באופן אינטימי עם האינטרסים של התאגידים שהן מארחות ודבר זה משתקף במדיניות החוץ שלהן. בו בזמן, התאגידים נודדים כדי להיפטר ממשלות אלו אם הדבר נוח יותר לתאגיד. לדוגמא, ממשלות מעטות מצליחות להשפיע באמת על מדיניות ההעסקה של תאגידים, וביאושן הן נאלצות להציע השקעות ויוזמות כתגמולים במטרה לשמור את המשרות במדינה. תאגידים רב לאומיים יכולים גם לחבור לחלקים מסוימים במדינה, למשל להביא אותה לחתום על ההסכם הרב צדדי להשקעות Multilateral Agreement of Investment) MAI) וללחום בחלקים אחרים (כמו משרדים וגופים לאיכות הסביבה הרוצים להפחית את כמות הפליטות של גזי חממה).

לסיכומו של דבר, התאגידים הרב לאומיים (TNCs) נמצאים בצד המנצח. מאותה סיבה, ממשלות נראות כמוכנות יותר ויותר לסגת מחלקן במגזרים בהן היה להן תפקיד מאזן ומחליטות 'לתת לשוק לעשות את העבודה'. לעיתים הן נאנסות לעמדה זו כיוון שאינן יכולות לעמוד מול קרן המטבע הבינלאומית (ה-IMF) והאשראי שביכולתה לספק, אבל לעיתים קרובות זוהי גם התוצאה של המסירה של כוחות מווסתים כאלו לידי מוסדות כמו הבנק העולמי וארגון הסחר העולמי וחתימה על הסכמים בינלאומיים כמו ה-MAI.

התוצאה הסופית אינה האידיאל האנרכיסטי של חברה נטולת מדינות, או של אנשים חופשיים, אלא מצב בו התאגידים שולטים בעולם, על חשבונם של כל השאר.

 

ג. היווצרות גושי סחר בינלאומיים.

 

מבוא: מסחר הוא זרימת סחורות ושרותים ממקומות ייצור או עיבוד למקומות צריכה או עיבוד נוסף ז"א – בין מקומות היצע למקומות הביקוש. מסחר הוא גם סיבה וגם תוצאה של חלוקת עבודה ושל ההתמחות המקצועית המקומית בפעילות הכלכלית.

הפעילות המסחרית נמדדת בד"כ במונחים כספיים או משקל/נפח.

מסחר פועל מהרמות הנמוכות והקטנות (הפרט ומשק הבית, החווה הבודדת והישוב הקטן) ועד לרמות הגבוהות (אזור, מדינה, מסחר בינלאומי/עולמי)

                     

מדד מחירי היבוא

מדד מחירי היצוא

x 100

תנאי סחר =

 

ככל שמחירי היבוא יורדים ביחס למחירי היצוא תנאי הסחר הם טובים. ולכן במדינות מתפתחות תנאי הסחר לא טובים. בעוד שבמדינות המפותחות המצב טוב יותר בשל כך שהיום הגורמים המכריעים הם יותר טכניים ופחות ג"ג. מדינות שיש להן הון ומיבנים מוסדיים המאפשרים הנהגת חידושים טכנולוגיים מצבן המסחרי טוב יותר.

המצב נעשה מורכב יותר בשל צמיחת החברות הרב-לאומיות שמרכזיהן במדינות המפותחות.

נוצרו אף גושי סחר בינלאומיים: האחוד הארופאי, נפטא, מרקוסור, אסיאן, פטאא.

 

האחוד הארופי: הרעיון של איחוד אירופה החל באמצע המאה ה-20. בשנת 1952 הוקם "איחוד הפחם והפלדה האירופי" – בו היו חברות 6 מדינות (צרפת, גרמניה המע', איטליה, בלגיה ולוכסמבורג)  ב-1957 הוסכם באמנת רומא על הקמת "שוק ארופי משותף" (EEC) ובאותה שנה נחתם בין אותן מדינות חוזה שלישי בתחום האנרגיה האטומית.

שלושת החוזים דומים מבחינה פורמלית ומוסדות הניהול אך שונים בתוכנם ובטיבם. חוזה השוק המשותף מקיף יותר ובו מספר סעיפים:

·       הסרת הגבלות כספיות והגבלות כמותיות על מעבר סחורות ואנשים, על תנועות הון ועל אספקת שרותים.

·       מדיניות חקלאית משותפת.

·       מדיניות תחבורה משותפת.

·       הבטחת תחרותיות בתוך השוק.

·       שיתוף פעולה בתחום המדיניות הכלכלית והפיננסית ותיאום מדיניות מאזן התשלומים.

·       תיאום מערכות החוקים של המדינות החברות.

·       הקמת בנק ארופי להשקעות לשם הגדלת מקורות מימון הצמיחה.

ב- 1967 התמזגו שלושת הארגונים לארגון אחד – הקהיליה הארופית כדי ליצור שילוב כלכלי מלא בין שש המדינות החברות בו.

ב-1960 התארגנה קבוצה שניה של מדינות ויצרה את ארגון הסחר החופשי הארופי (EFTA) שיעדו תמיכה והאצה של סחר חופשי. המדינות היו: בריטניה (היוזמת), שבדיה, שוויץ, אוסטריה, נורבגיה, דנמרק, פינלנד ופורטוגל.

הקהיליה האירופית התרחבה וארגון הסחר החופשי האירופי הצטמצם עם עזיבת בריטניה ודנמרק אח"כ עזבו מדינות נוספות וכולן הצטרפו לקהיליה האירופית.

ב-1992 חותמות 12 חברות הקהיליה על "הסכם מסטריכט" שהוא מסמך הייסוד של האיחוד האירופי. ב-1995 מספר המדינות החברות בקהיליה הארופית הוא 15.

המטרות המופיעות באמנת האיחוד האירופי הן:

·       הנהגת מטבע אירופי אחיד, ב-1995 יורו.

·       הנהגת מדיניות כלכלית משותפת, תוך תיאום, פיקוח ואכיפה.

·       האצת תהליך חקיקה להאחדת חוקים חברתיים הנוגעים לתנאי עבודה.

·       הענקת אזרחות של האיחוד האירופי לכל אזרחי האיחוד.

·       עידוד שיתוף פעולה בין הממשלות בנושאי מדיניות חוץ ובטחון.

·       תמיכה במדיניות האזורית של האיחוד תוך דאגה ליתר שויון בין חברותיו, ובעיקר סיוע לחברות החלשות מבחינה כלכלית ובראשן: פורטוגל, יון ואירלנד.

המטרה העיקרית היא זירוז תהליך האינטגרציה הכלכלית וחיזוק הקשרים הפוליטיים והכלכליים בין המדינות מול עוצמתן הכלכלית של ארה"ב ואסיה (יפן) כדי ליצור מעין "ארצות הברית של אירופה" – גוש מדיני-כלכלי שיוכל להאבק בהצלחה בשני הגושים הגלובליים המתחרים.

השוק של מדינות האיחוד הוא שוק ענק, עוצמתן הכלכלית משתווה לזו של ארה"ב ו-20% ביצוא העולמי (1998).

מדינות האיחוד עוברות לעידן הבתר-תעשייתי (מגזר השרותים – השלישוני והרביעוני עולה) זוהי חברה המשתמשת בידע ובטכנולוגיות מידע חדישות לצרכיה.

כיום מצטרפות לאיחוד האירופי מדינות מזרח אירופה, שהשתחררו לפני 10 שנים מהשלטון של ברה"מ.

 

נפטא: (NAFTA): זהו הסכם לסחר חופשי בין המדינות: ארה"ב קנדה ומכסיקו. הסכם זה עוסק גם בנושאי השקעות, שרותים פיננסיים. הסכם מוצלח מאוד, נותן למכסיקו וקנדה יתרונות רבים בשל הקשרים המסחריים עם ארה"ב. לישראל הסכמי סחר חופשי עם נפטא.

 

מרקוסור: (Mercosur): הסכם שוק משותף של ארגנטינה, ברזיל פרגוואי ואורוגוואי, צ'ילה ובוליביה הן חברות נלוות.

 

אסיאן: (Asean): איחוד סחר של דר' מז' אסיה, נוצר ב-1967 בבנקוק ע"י אינדונזיה, מלזיה, פיליפנים, סינגפור ותאילנד לצורך קידום איחוד פוליטי וכלכלי וליצירת יציבות אזורית.

באמנת בנקוק הסכימו המדינות על קידום שיתוף פעולה כלכלי לרווחת כל תושבי האזור. לאיחוד 3 מטרות עיקריות: קידום כלכלי, חברתי ותרבותי של האזור תוך שיתוף פעולה; שמירה על יציבות כלכלית ופוליטית נגד כוחות יריבים ומתחרים; לשמש פורום להחלטות תוך אזוריות.

ברונאי ודר-א-סלם הצטרפו ב-1984 וויטנאם ב-1995 לאוס ובורמה ב-1999 המטרה היום היא הצטרפות קמבודיה ומינמאר. זהו ארגון הסחר הרביעי הגודלו בעולם, מקיף אוכלוסיה בת 500 מיליון נפש, סכום של 500 ביליון דולר. (2000).

הצעד הראשון היה ליצור אזור סחר חופשי (AFTA) ב-1993 ע"י הגבלת המכסים על מוצרי תעשיה בין חברי אסיאן.

לאסיאן יש 10 שותפים: אוסטרליה, קנדה, סין, האיחוד האירופי, הודו, יפן, רוסיה, ניו-זילנד דר' קוריאה וארה"ב.

פעם בשנה מתקיים מפגש של ראשי הממשלות וכן פגישות שרים, ועדות וכינוסים לנושאים, כאשר משרת היו"ר עוברת כל שנה ממדינה למדינה עפ"י סדר א'-ב'.

 

פטאא: (FTAA): ראשי מדינות אמריקה החליטו בפיסגה השלישית שלהם שהתקיימה בקויבק קנדה ב- 20.4.03 להאיץ את המו"מ על כינונו של אזור סחר חופשי לאמריקות (Free Trade Area of the Americas) שיכנס לתוקף עד ראשית 2005. כל מדינות היבשת יהיו חברות ב-FTAA בתנאי שהמשטר יהיה דמוקרטי (כך שקובה לא תוכל להשתתף בהסכם).

היוזמה להקמת FTAA היתה של ממשלו של הנשיא ג'ורג' בוש האב, מו"מ החל ב-1994. המו"מ המעשי החל ב- 2000 ובכמה פגישות של שרי תעשיה או סחר חוץ. הכוונה היא לא רק לבטל מכסים וחומות לא מכסיות אלא גם להחליט על מדיניות אחידה של רכש ממשלתי, תקנות אחידות בעניני תחרות ומניעת מונופולים וגם מדיניות אחידה כלפי השקעות. בגירסה זו של ההסכם הוא עשוי להביא את מדינות היבשת למסגרת אשר יכולה להזכיר את האחוד האירופי. לכשיוקם ה- FTAA יכלול 34 מדינות, עם אוכלוסיה של 750 מיליון נפש והכנסה אזורית של כ-9 טריליון דולר.

 

ד. הסכמי גאטט (GATT) וארגון הסחר העולמי (WTO)

 

הסכמי גאטט (GATT): (General Agreement of Tariffs and Trade) נחתם לראשונה ב-1947. מטרתו: יצירת פורום בינלאומי לעדוד מסחר חופשי בין מדינות ע"י פיקוח על מחירי מכס נמוכים של מוצרים וע"י יצירת מנגנון לפתרון סכסוכי מסחר.

כיום בגאטט יש יותר מ- 110 מדינות.

גאטט מעורבת גם בשימור סביבתי ובאיכות הסביבה. עיקר עיסוקה: הסכמי סחר בין מדינות, הסכמי מיסים והגבלות בין מדינות, סובסידיות והגבלות כמותיות.

ארגון הסחר העולמי(WTO) : (World Trade Organization) ארגון העוסק בחוקי המסחר בין המדינות, מאגד בתוכו הסכמים, מו"מ והחלטות של מדינות סוחרות. המטרה היא לעזור ליצרני מוצרים ולספקי שרותים, להביא לזרימת מסחר באופן שוטף, מדויק וחופשי ככל האפשר ולשפר את רווחת האנשים במספר מדינות.

מרכזו בג'נבה, נוסד ב- 1.1.1995 חברות בו 146 מדינות, הונו- 154 מליון פרנקים שויצריים (2003).

עוסק בעיקר בהסכמי סחר, מו"מ, פתרון ויכוחים על מחיר, עזרה טכנית ואימון מדינות מתפתחות, שיתוף פעולה עם ארגונים בינלאומיים אחרים.

הסכמי הסחר הם בנושאי מכסים, חקלאות, טכסטיל, שרותי מידע, סובסידיות, נגד הצפת שוק,  שמירה על אמצעי חירום, הגבלות טכניות ובירוקרטיות. ועוד.

הארגון מתנהל באופן עצמי, כל ההחלטות נעשות בישיבה כללית או ע"י קבוצת שרים הנפגשים אחת לשנתיים או של פקידים הנפגשים באופן קבוע בג'נבה. הסמכות העליונה היא האספה הכללית שנפגשת אחת לשנתיים. העבודה השגרתית מפוקחת ע"י המועצה הכללית, וישנן עוד ועדות וכינוסים בנושאים שונים.

על מדינה המצטרפת ל- WTO להשמע לחוקי ה-WTO ולפתוח את שווקיה. לעיתים המדינות  מתאגדות עפ"י אזורים כמו EU (אירופה) ASEAN, או לפי נושא נדון.

דגש מיוחד ניתן ל-6 נושאים:

1.    עזרה ותמיכה במדינות מתפתחות או הנמצאות בשלב מעבר.

2.    עזרה מיוחדת לקידום היצוא.

3.    שיתוף פעולה כלל עולמי.

4.    הסכמי סחר מקומיים – אזוריים.

5.    בדיקת נתוני סחר של מדינות שותפות.

6.    דיווח שוטף של מדינה על נתוני סחר.