|
פירושו של הניב - "דבר אל העצים ואל האבנים", הוא לדבר אל אנשים שאינם מקשיבים כלל כאילו מדברים אל עצים או אל אבנים. רבים חושבים, כי ניב זה מופיע בתנ"ך, אולם אין הדבר כך. בספר מלכים א' (ה', 13) מסופר על חוכמתו הרבה של המלך שלמה, שידע את שפת כל החיות ושפת כל הצומח. שם נאמר: "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האיזוב אשר בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים". הצירוף של המילה עצים למילה אבנים נעשה, אם כן, רק בתקופה יותר מאוחרת. במדרש (איכה רבה ד') מובא הפסוק מספר איכה, המספר על חורבן ירושלים ויהודה על ידי ה' - "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה" (איכה ד, 11). לפסוק זה מקביל מבחינה רעיונית הפסוק הידוע בספר תהלים (עט, 31) - "מזמור לאסף אלוהים באו גויים בנחלתך... שמו את ירושלים לעיים". נשאלת השאלה - מדוע כתובה כאן המילה "מזמור"? הרי על מקרה נורא זה צריך היה לכתוב את המילה "קינה", והתשובה - לפי המדרש - "לכך אני מזמר, ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, ולא על ישראל". כשם שה' פגע בדברים לא חשובים כמו עצים ואבנים ולא פגע בעם ישראל, כך גם אדם המדבר על העצים ועל האבנים מתייחס לדברים שאינם חשובים. |
|
כאשר אנו רוצים להגיד, שדבר-מה לא קרה מעולם או שאין בו ממש, אנו משתמשים בניב - "לא היה ולא נברא". מקור הניב בתלמוד (מסכת בבא בתרא). אחד החכמים אמר על איוב, כי "לא היה ולא נברא אלא משל היה". כלומר, אין הוא דמות היסטורית, אלא דמות אגדית, שנוצרה כדי שנלמד ממנה מוסר השכל. הניב הזה דומה לניב - "לא דובים ולא יער", המבוסס על המסופר בתנ"ך (מלכים ב', ב' 25-23). הנביא אלישע עלה בדרך מיריחו לכיוון בית אל, והנה יצאו מן העיר ילדים, לעגו לו ואמרו לו: "עלה קרח עלה קרח" אלישע כעס עליהם וקילל אותם, ואז יצאו מן היער שני דובים והרגו ארבעים ושניים ילדים. לשניים מחכמי התלמוד היו דעות שונות על הסיפור הזה. (מסכת סוטה מ"ז) חכם אחד אמר, שרק נס אחד היה כאן והוא - יציאת הדובים מן היער, כיוון שהיער היה קיים כבר לפני כן. לעומת זאת, החכם השני אמר, שהיה כאן נס בתוך נס, כיוון שגם היער וגם הדובים לא היו קיימים קודם - לא דובים ולא יער. |
|
בניב זה משתמשים כאשר רוצים לתאר פעולה קשה ביותר וכמעט בלתי אפשרית. בספר שמות (פרק י"ד) מסופר על קריעת ים סוף - הנס שקרה לבני ישראל בים סוף. הים נחלק לשניים, ובני ישראל עברו ביניהם ביבשה בלי לטבוע. הניב עצמו מופיע בתלמוד (מסכת פסחים קי"ח ע"א). כאשר רצו לתאר שם קשיי פרנסה אמרו - קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. במקום אחר מופיע הניב בקשר לגברים ונשים - קשה לזווגם (לשדך אותם) כקריעת ים סוף. אחד החכמים חשב, שתאור זה מנוגד לדברים אחרים שאמרו החכמים ולפיהם כבר ארבעים יום לפני שאדם נולד יוצאת בת-קול ומודיעה מי יתחתן עם מי. אולם לדבריו, הניב שלפנינו מתייחס רק לאנשים שרוצים להתחתן בפעם השנייה. באחד המדרשים (בראשית רבא ס"ח) מופיע סיפור יפה, שבו משתמשים בניב: אישה נוכרייה שאלה את אחד החכמים היהודים מה עוד נשאר לקדוש ברוך הוא לעשות בעולם לאחר שסיים את בריאת העולם. החכם אמר לה, שעכשיו ה' עוסק בשידוך בחורים ובחורות. האישה חשבה שזו עבודה קלה מאוד ואמרה, שגם היא יכולה לעשות זאת. החכם ענה לה, שפעולה זו אולי קלה בעיניה, אך בעיני הקדוש ברוך הוא היא קשה כקריעת ים סוף. האישה לא הסכימה לדעתו של החכם היהודי. היא לקחה אלף עבדים ואלף שפחות, העמידה אותם בשורות ושידכה אותם בלילה אחד. היא היתה בטוחה שהצליחה, אולם למחרת התברר, שזו אינה עבודה קלה. כאשר כל העבדים באו אליה בבוקר היא ראתה, שהם אינם שמחים, אלא פצועים, וברור שהיכו זה את זה. השידוכים לא היו מוצלחים. והאישה הבינה, שהחכם צדק בדבריו ואמרה לו - כל מה שאמרת, יפה אמרת! |
|
כאשר אנו אומרים על מישהו שהוא צבוע, אנו מתכוונים לכך, שהופעתו, דרך התנהגותו ותוכן דבריו שונים ממה שהוא באמת. אדם זה כאילו צבע את עצמו בצבעים המסתירים את זהותו, ועל כן קשה להכיר אותו. אלכסנדר ינאי, המלך החשמונאי הגדול הזהיר את אשתו מפני אנשים צבועים. הוא התייחס למקרה ידוע, שקרה בזמן שבני ישראל עוד היו במדבר (ספר במדבר, כ"ה, 15-6). איש אחד ששמו זמרי בן סלוא משבט שמעון חטא בעבודת אלילים ובזנות עם אישה מדיינית. אולם פנחס, נכדו של אהרון הכהן, אחיו של משה רבנו, הציל את העם מכעסו של ה' והרג את זמרי. ינאי מזהיר את אשתו מפני אנשים שהמעשים שלהם רעים כמו המעשים של זמרי, אך הם מתנהגים בצביעות, מציגים את עצמם כאנשים טובים ועוד מבקשים שכר כאילו עשו מעשים טובים כמו פנחס הכהן. זהו מקור הניב - עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס. אחד בפה ואחד בלב בניב זה משתמשים כאשר רוצים להגיד, שאדם מסוים אינו אדם הגון, כיוון שהוא אומר דברים שונים ממה שהוא חושב באמת. מקור הניב בתלמוד (מסכת פסחים קי"ג ע"ב). שם נאמר - "שלושה הקדוש ברוך הוא שונא: המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחברו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערווה בחברו ומעיד בו יחידי". הסופר העברי החשוב, חיים הזז הרחיב את הניב הזה וכתב באחד מספריו - "אחד בפה ושבעה בלב". |
|
המשמעות של ניב זה היא, שפנימיותו של אדם אינה כמו חיצוניותו (בר=חוץ), ולכן אין לראות בו אדם ישר, אלא אדם צבוע. מקורו של הניב בתלמוד (מסכת יומא ע"ב). רבן גמליאל נהג לומר - כל תלמיד שאין תוכו כברו, לא ייכנס לבית המדרש. ניבים נוספים שמופיע בהם אותו רעיון הם: "פיו וליבו אינם שווים" - כאשר מה שאדם אומר שונה ממה שהוא חושב באמת, וכן "בעל דו-פרצופין" (דו=שניים), כאשר לאדם יש כאילו שני פרצופים - שני פנים - שכל אחד מהם אומר משהו אחר. |
|
אומרים על אדם "שיצא בשן ועין", כאשר הוא עשה פעולה מסויימת, ותוך כדי כך (או בסופו של דבר) הוא נפגע באופן קשה. מקורו של הניב הוא בתורה, (בספר שמות כ"א, 27-26) וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחופשי ישלחנו תחת עינו...". על יסוד פסוקים אלה קבעו חכמינו, כי עבד כנעני "יוצא בשן ועין". הוא משתחרר, אם בעליו פגע בשינו או בעינו. לרוב מופיע הניב במשפטים, שיש בהם שני חלקים - תיאור חיובי ותיאור שלילי. |
|
בניב זה משתמשים כדי לציין מעשה של חסד, שאינו תלוי בגורמים חיצוניים או בטובות הנאה, והוא נובע מרצונו האמיתי של האדם לעשות משהו טוב לזולת. כאשר מישהו מת, וחבריו באים ללוויה שלו, הם עושים לו חסד של אמת. המקור של הניב נמצא בתנ"ך, אבל הניסוח קצת שונה. יעקב אבינו ביקש מיוסף בנו, שלאחר מותו יעלה את עצמותיו לארץ-ישראל, כדי שייקבר שם עם יצחק ואברהם אבותיו - "אם נא מצאתי חן בעיניך...ועשית עמדי חסד ואמת אל תקברני במצרים" (בראשית מ"ז, 29). הצירוף של שתי המילים "חסד" ו"אמת" הפך לניב ידוע לאחר שהופיעה המילה "של" בין שתי המילים ונוצר קשר של שייכות ביניהן. הדבר נעשה בתקופה יותר מאוחרת - במדרש. |
|
פירושו של הניב - "דבר אל העצים ואל האבנים", הוא לדבר אל אנשים שאינם מקשיבים כלל כאילו מדברים אל עצים או אל אבנים. רבים חושבים, כי ניב זה מופיע בתנ"ך, אולם אין הדבר כך. בספר מלכים א' (ה', 13) מסופר על חוכמתו הרבה של המלך שלמה, שידע את שפת כל החיות ושפת כל הצומח. שם נאמר: "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האיזוב אשר בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים". הצירוף של המילה עצים למילה אבנים נעשה, אם כן, רק בתקופה יותר מאוחרת. במדרש (איכה רבה ד') מובא הפסוק מספר איכה, המספר על חורבן ירושלים ויהודה על ידי ה' - "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה" (איכה ד, 11). לפסוק זה מקביל מבחינה רעיונית הפסוק הידוע בספר תהלים (עט, 31) - "מזמור לאסף אלוהים באו גויים בנחלתך... שמו את ירושלים לעיים". נשאלת השאלה - מדוע כתובה כאן המילה "מזמור"? הרי על מקרה נורא זה צריך היה לכתוב את המילה "קינה", והתשובה - לפי המדרש - "לכך אני מזמר, ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, ולא על ישראל". כשם שה' פגע בדברים לא חשובים כמו עצים ואבנים ולא פגע בעם ישראל, כך גם אדם המדבר על העצים ועל האבנים מתייחס לדברים שאינם חשובים. |
|
הפירוש של הצירוף "סוגה בשושנים" הוא - גדורה בשושנים, כלומר, מוקפת דברים יפים וטובים. השורש "סוג" פירושו - גדור, מוקף גדר. שם העצם הוא - סייג, כלומר, גדר. מקורו של הניב הוא בתנ"ך ב"שיר השירים" (ז,4) שם נאמר על האשה האהובה - "...בטנך ערימת חיטים סוגה בשושנים". הבטן של האישה האהובה דומה לערימה של גרעיני חיטה המוקפת וגדורה בשושנים. גם בימינו משתמשים בניב זה בדרך של ברכה: תהא דרכך סוגה בשושנים, דהיינו אנו מאחלים לך שתצליח בכל אשר תעשה. כמו-כן אפשר להשתמש על השלישה כאשר רוצים לתאר אדם, שהיו לו צרות רבות אומרים, שדרכו לא היתה סוגה בשושנים. |
|
בניב "עבירה גוררת עבירה" משתמשים, כאשר רוצים להגיד, שכל מעשה רע שאדם עושה עלול להשפיע עליו לעשות עוד מעשה רע. כמו כן תחילת הניב מציין: מצווה גוררת מצווה, כלומר כל מעשה חיובי עשוי להביא למעשה חיובי נוסף. יש להתייחס ברצינות לכל מעשה רע, גם אם אינו חמור במיוחד, כיוון שבעקבותיו עלול האדם לעשות מעשים חמורים יותר. מקורו של הניב במסכת "אבות" (במשנה ד,ב). ר' שמעון בן-עזאי אומר, שהאדם צריך לקיים ברצון ובהתלהבות גם מצווה קלה, ולעומת זאת, הוא צריך לברוח מן העבירה, מפני "שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצווה - מצווה ושכר עבירה - עבירה". כאשר אדם מתרגל לעשות דברים חיוביים, הוא יעשה עוד דברים טובים, ואילו עשיית דברים רעים תגרום את עשייתם של דברים רעים נוספים. |
|
בניב "נתפרדה החבילה" משתמשים, כאשר רוצים לומר, שידידות רבה וקשר חזק שהיו בין בני אדם מסויימים, נפסקו ואין לה המשך. לפי המסופר במקורותינו (מסכת עבודה זרה י'), היו קיימים יחסי ידידות והערכה בין רבי יהודה הנשיא לבין אנטונינוס, הקיסר הרומאי. באחד התאורים הציוריים מסופר, שבכל יום היה אנטונינוס משרת את רבי יהודה, מאכיל אותו ומשקה אותו ואפילו מתכופף, כדי שרבי יהודה יוכל לטפס עליו ולעלות למיטתו. רבי יהודה הנשיא היה משוכנע, שלאנטונינוס יש חלק בעולם הבא למרות היותו עובד אלילים. כאשר מת אנטונינוס אמר רבי יהודה - נתפרדה החבילה. |
|
לניב זה יש מספר משמעויות, אך כולן חיוביות. בספר שמואל א' (י"ד, 27) מסופר על מלחמתו של המלך שאול בפלישתים. שאול דרש מחייליו לא לאכול במשך כל היום. כאשר נכנסו החיילים ליער, הם ראו דבש על האדמה, אבל פחדו לאכול, טעמתי מעט דבש הזה" (י"ד, 29). מכאן אנו מבינים, שהמשמעות העיקרית היא - עיניו". יונתן עצמו מסביר לחבריו החיילים - "ראו נא כי אורו עיני כי שאול. הוא טבל את מקלו בדבש ואכל ממנו, ואז נאמר עליו - "ותארנה כי זכרו את דברי המלך שאול. אולם יונתן, בן שאול, לא שמע את הדברים שאמר להרגיש טוב, להתעודד ולהתאושש ממצב פחות טוב. כמו כן, קיימת משמעות של הבנה, ידיעה עמוקה, שמחה ואושר. בספר תהילים נאמר - "מצות ה' ברה מאירת עינים" (י"ט, 9). משורר תהילים פונה אל ה' ומבקש ממנו - "הביטה ענני ה' אלוהי האירה עיני פן אישן המות" (י"ג, 4). גם בספר משלי מופיע ה' כמי שמאיר עיניים (כ"ט,13). כאשר אדם מבין עניין מסוים או שמח ומאושר במצבים מסוימים, נוכל לומר, כי אורו עיניו. |
|
כאשר אנו רוצים לומר, שאנו מוכנים לעשות דברים רבים וטובים בשביל מישהו או לתת למישהו דברים רבים וטובים, אנו משתמשים בניב - "עד חצי המלכות". כלומר, אנו מוכנים למלא אחר בקשה כלשהי במידה רבה מאד ולתת, כאילו, חצי מן המלוכה. במגילת אסתר, שבה מופיע סיפורו של חג הפורים, מסופר, כי כאשר ראה המלך אחשורוש (מלך פרס) את אסתר המלכה עומדת בחצר, היא מצאה חן בעיניו. המלך אמר לה - "מה לך אסתר ומה בקשתך - עד חצי המלכות וינתן לך" (אסתר ד', 3). כך אף נאמר לאחר מכן - "עד חצי המלכות - ותעש" (שם, 6). |
|
לעיתים קוראים בעיתונים על כך שמישהו ניסה - ללא הצלחה - לתפוס את החבל בשני קצותיו, כלומר ניסה להשיג באותו זמן שני דברים המנוגדים זה לזה. למעשה, הניסוח הנכון של הניב הוא - תפס את החבל בשני ראשים. בספר בראשית מסופר, שאברהם אבינו ניסה להציל את העיר סדום, שהיו בה הרבה אנשים רעים. אברהם אמר לה', שאולי יציל את העיר, אם אפשר יהיה למצוא בה חמישים צדיקים - "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית, י"ח, 25,26). על הבקשה הזאת של אברהם אומר אחד מחכמינו (במדרש), כי אברהם כאילו בא בטענה אל ה' - "מה אתה תופס החבל בשני ראשים - אתה מבקש עולם ומבקש דין! קח לך אחד מהם, ואם אין אתה מוותר קצת, אין העולם יכול לעמוד" (בראשית רבה, ל"ט, ו'). אי אפשר לפעול באותו זמן בשתי דרכים קיצוניות המנוגדות זו לזו - גם לדרוש צדק מוחלט וגם לדרוש רחמים מוחלטים, כלומר, לתפוס את החבל בשני ראשים. לכן רצוי לוותר קצת, כמו בבקשה של אברהם - אם יהיו חמישים צדיקים (או פחות), ה' לא יהרוג את כל האנשים שגרים בעיר סדום. |
|
כאשר אדם מתחיל להשתכר, קשה לו לשלוט בעצמו והוא מתחיל לספר דברים, שבמצב אחר לא היה מגלה אותם. על כך אפשר לומר - נכנס יין, יצא סוד. המקור של הניב הזה הוא בתלמוד (מסכת סנהדרין ל"ח). שני הבנים של החכם ר' חייא - יהודה וחזקיה - השתתפו בארוחה אצל נשיא ישראל, ר' יהודה הנשיא. הם שתקו ולא אמרו דבר. רבי יהודה ציווה לתת להם יין, כדי שיתחילו לדבר. לאחר שהשתכרו התחילו להגיד דברים קשים על ר' יהודה הנשיא. הוא כעס עליהם, ואז אמר לו ר' חייא שלא יכעס, כי "יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות - נכנס יין, יצא סוד". כידוע, יש בעברית ערך מספרי לכל אות, כגון: א' שווה 1, ב' שווה 2 וכו'. שיטה זו נקראת גימטריה. ערך האותיות של המילה "יין" הוא 70 (י = 10, נ' = 50), וכך גם ערך האותיות של המילה "סוד" (ס' = 60, ו' = 6, ד' = 4). בני אדם מגלים סודות, כאשר הם שותים הרבה יין ומשתכרים. |