על כללי הפיסוק ומה שמעבר להם

המאמר עובד במיוחד לאיגרת זו על סמך פרסום קודם ב"מקרא ועיון".


ברשימה זו אני מבקש להעיר מספר הערות באשר לקשר שבין המבנה התחבירי של המשפט
לבין ההיצג שלו בדיבור, ומכאן - בין הטעמתו בדיבור לבין פיסוקו בכתב.


א. סימנים בעלי תפקיד מיוחד. אפתח בשלושה סימני "פיסוק", שאין להם תפקיד תחבירי:
גרש, גרשיים, מקף. תלמידינו טועים בהם (פרי מחדל הוראה בכיתות הנמוכות בבית-הספר
היסודי), וחובתנו לתקן, להסביר ולהקפיד עד שהשימוש הנכון בהם ייהפך לחלק מנורמת
הכתיבה.

גרש משמש לקיצור מלה: כל', עמ', מס' (ולא מ"ס), וכך גם לקיצור שמו הפרטי של אדם: מ'
שמיר (ולא מ. שמיר), י' עמיחי וכו'.

גרשיים - לצמצום מלים אחדות, לראשי תיבות: ש"ס, בע"מ, אחה"ע (=אחד-העם), א"נ (ולא
א.נ.), ת"ד (ולא ת.ד.), צה"ל (ולא צ.ה.ל.), וכיו"ב.

מקף הוא קו קצר, המקשר שתי מלים או יותר למושג אחד: בית-ספר, שלבים-שלבים,
אף-על-פי-כן. מלים, שמקף מחברן זו לזו, הן מלים מוקפות.

חשוב להבהיר: המקף מצרף מלים זו לזו, ואילו הקו המפריד (ובקיצור: מפריד, ועוד
נשוב ונזכירו בהמשך הרשימה) הוא סימן פיסוק, המציין הפרדה (תלמידינו הוטעו והתרגלו
לקרוא גם למפריד בשם "מקף").

ההיצג הגרפי של המקף בדפוס: תרמיל-גב; במכונת כתיבה/בתמלילן: תרמיל-גב.

ההיצג הגרפי של המפריד בדפוס: הספר הזה - הוא ריתק אותי מן ההתחלה עד הסוף; במכונת
כתיבה/בתמלילן: הספר הזה - הוא ריתק אותי....

ב. מכאן - לסימני הפיסוק בכללם.

"סימני הפיסוק מסייעים בידי הקורא לקרוא דברים שבכתב על דרך אמירתם בפה. הם
מורים איפוא על הפסקה בדיבור, על הרמת קול והשפלתו ועל הטעמת המשפט
בכללו. נוסף על כך הם מועילים להבהיר לעיני הקורא, במקום הצורך, מבנהו של משפט
לחלקיו.הואיל וכמה מן הדברים תלויים בטעמו, במזגו ובסגנונו של אדם, מסור
השימוש בסימני הפיסוק במידת מה לרצונו של הכותב. אע"פ כן כבר נתגבשו הרגלים
מסוימים בדרך האמירה ואופן הדיבור, שהם משותפים לציבור כולו, ולשם ציונם בכתב
נקבעת מערכת הכללים שלהלן" (מתוך "כללי הפיסוק" של האקדמיה ללשון העברית, לשוננו
לעם, כסלו תשט"ז. ההדגשות שלי - י"ש).


שסימני הפיסוק "מועילים להבהיר לקורא... מבנהו של משפט לחלקיו", פשיטא. מי מאתנו אינו
מכיר, למשל, את הסיפור על "אמא יש רק אחת"?


תפקידם של סימני-הפיסוק כסמלים שבכתב לדרכי אמירה ולאופני הטעמה וכיו"ב מצריך
לפחות מספר הבהרות, כרקע למה שייאמר בהמשך.


ג. לצד היותם צייני הפסק או הפסקה, כפי ששמם מעיד עליהם, מסמנים סימני-הפיסוק
אופנים שונים של הטעמה, הרמת קול והשפלתו, כל סימן וייחודו, כל סימן ומיוחדותו.

הנקודה, למשל, מציינת תמיד השפלת קול.

סימן-הקריאה, לעומת זאת, משמש סמל גראפי למגוון של הטעמות: השווה, למשל, משאלה
("השאל ל י לרגע את העיתון!"), צו ("שתוק!", "בוא הנה מייד!") והיגדים שעניינם
היפעלויות שונות ("נהדר;", "איזה יופי!", "גועל נפש!").

גם סימן-השאלה מציין מגוון הטעמות של שאלה, לרוב אגב הרמת-הקול ("האם ראית כבר את
הסרט?"; "הוא לא נהדר?"; "מתי היית לאחרונה באילת?"; "מדוע עשית זאת?"; "מה, זה כל-כך
קשה?"; "מה זה כל-כך קשה?").

הפסיק, שהוא סימן הפיסוק הנפוץ ביותר והמגוון ביותר מבחינת תפקידיו בתחביר שבכתב,
מציין אף הוא מגוון הנגנות, בדרך-כלל אגב הרמת קול.

ואפשר להוסיף כהנה וכהנה. עניין זה של סימני הפיסוק כסימנים שבכתב לדרך אמירתם של
דברים בפה, ומעבר לכך: עניין ההטעמה (או ההנגנה) בכלל - מעט מדיי טופל בו ‏1 , אלא
שלא זה המקום להעמיק ולהרחיב ולפרט. תחת זאת אציג בקצרה שתי דוגמות קונקרטיות.


ד. דוגמה ראשונה. נקודתיים וקו מפריד הם עוד שני סימני פיסוק, שכל אחד מהם משמש
בתחומים ובמבנים תחביריים המיוחדים לו. עם זאת, במקרה אחד לשניהם נגיעה באותו
עניין: במשפט בעל חלקים כוללים, שיש בו ביטוי מכליל או מסכם. כאשר הביטוי המכליל
קודם לתמורה המפרטת, קובעים ביניהם נקודתיים:

‏1. ארבעה אבות נזיקין: השור והבור והמבעה וההבער (בבא קמא א א).

ואילו כאשר התמורה מסכמת פירוט שקדם לה, נוהגים להציב בין השניים קו מפריד:

‏2. אפלטון ואריסטו, שפינוזה וקנט - כולם פילוסופים ידועי שם.

על שום מה השוני בסימן הפיסוק? על שום השוני בהטעמה בשעת אמירת הדברים: לתמורה
המפרטת קודמת השפלת הקול, בעוד שלתמורה המסכמת קודמת הרמתו (בדוק!). לכך, בין
השאר, כוונו אותם דברי פתיחה לכללי הפיסוק, שלפיהם "סימני-הפיסוק מסייעים בידי-הקורא
לקרוא דברים שבכתב על דרך אמירתם בפה".


דוגמה שנייה. "שמים פסיק בין משפט טפל לעקרי, הן אם הטפל הוא בראש המשפט, והן אם
הוא בסופו" (כללי הפיסוק, סעיף ‏10); אולם "במקרה שמלות הקישור, הפותחות משפטים
טפלים, הן צירופים כגון "מה ש' ", "מי ש' ", "את ש' ", "את אשר", "כל ש' ", "כל אשר" וכיוצא
באלו, שחציים מקומם במשפט העקרי וחציים במשפט הטפל, אין שמים פסיק בין המשפט
העקרי לטפל" (שם, שם, הערה ‏2). הערה זו טעונה, כמדומני, הבהרה נוספת.
מאמר זה נכתב ע"י יעקוב שביט