חנה ושבעת בניה

ספור גבורתם של אם יהודיה ושבעת בניה, שמצאו את מותם על קידוש השם, כשהם מסרבים להשתחוות לפסל. נציגי הקיסר תפסו את האישה ואת בניה וניסו לשכנע כל אחד מן הבנים בזה אחר זה להשתחוות לפסל ולטעום מבשר חזיר, ועל ידי כך לעבור על איסורים חמורים בדת היהודית. כל אחד מן הבנים דחה את תביעת המלכות, והם הוצאו להורג בעינויים קשים לעיני אמם.

כשהגיעו פקידי הקיסר לבן השביעי, ילד קטן, ניסו לפתות אותו בערמה. הם הטילו טבעת לארץ וביקשו מהילד להרימה. כך חשבו, יראה לכל שהילד נענה להם. אך הילד עמד במבחן. הוא לא עשה כמצוות המלך, וגם הוא הוצא להורג. אז ביקשה האם כי יניחו לה לנשק את בניה ההרוגים, ולאחר מכן הפילה עצמה מהגג ומתה.

חנה עודדה את בניה לשאת בעינויים ולמות על קידוש השם.

וכך אמרה לבנה השביעי: "בני, לך אצל אברהם אבינו ואמור לו: כך אמרה אימי: אל תזוח דעתך עליך! אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה - נסיון ואני –מעשה". (תלמוד בבלי, מסכת גיטין נז, ספר המכבים חלק ב' פרק ז').

ספור חנה ושבעת בניה ארע על רקע גזרות השמד של אנטיוכוס אפיפנס. ספור מסירות הנפש המסופר כאן עורר את רוח העם לקום ולהגן על ערכין המחוללים, וכך הוכשרה הדרך לתנועת מחאה המונית של נכונות למות על הערכים המקודשים ולא להיכנע לגזרות הקיסר.