אלה יוונית - אלת החכמה והמלחמה, שמה הרומאי היה מינרוה. העוף של אתנה, הינשוף, נחשב לסמל החוכמה.

לפי האגדה קפצה אתנה מראשו של זאוס, מלך האלים.  בצורה מוזרה זו כבר הגיעה למלוא קומתה והייתה לבושה מדי קרב.

היא הייתה אלת המלחמה הצודקת וההוגנת, ובזה נבדלה מארס שהיה אל כל המלחמות, הצודקות, והלא צודקות. במלחמה בין היוונים והטרויאנים היא עמדה לצדם של היוונים.

בשריונה היה חרוט ראשה של המדוזה, ששערותיה נחשים, (שהאלה עזרה לפרסיאוס להרגה.)
על אף עוצמתה, תוארה אתנה בפסלים עתיקים כבעלת פנים עדינים ומהורהרים.
היא אהבה את השלום יותר מן המלחמה והייתה אלת החכמה, הטוויה והאריגה, החקלאות והמלאכה.
 

גם היא וגם פוסידון תבעו לעצמם אפוטרופסות על מחוז אטיקה שביוון. האלים החליטו, כי המחוז יינתן לזה שיעניק את המתנה היעילה ביותר לבני האדם. פוסידון הכה באדמה בקלשונו וסוס זינק מתוכה. אתנה תקעה את חניתה באדמה ועץ זית קפץ מתוכה. פסקו האלים, כי עץ הזית הוא המתנה הטובה ביותר. על כן קבלה אתנה את המחוז, ועיר המחוז נקראה אתונה - על שמה.
 

גם באתונה וגם ברומא הוקמו מקדשים לכבודה והוצבו פסלים שלה. פרים ופרות הועלו לה לקורבן.
 

אגדות על אתנה

האגדה מספרת שיום אחד הרגיש זאוס מלך האלים, כאב ראש איום. הוא ישב על כס מלכותו ונאנח בקול. "מה יש לך?" שאל אותו בנו הפייסטוס, אל הנפחים. "הראש שלי מתפוצץ" ענה זאוס "אני משתגע מכאבים!". "בטח מתבשל לך שם, איזשהו רעיון חשוב" אמר הפייסטוס. "תכף יצא הרעיון החוצה ותרגיש יותר טוב". הפייסטוס הלך וזאוס חיכה זמן רב אך שום רעיון לא עלה במוחו.
להפך, ראשו כאב כל-כך עד שלא הצליח לחשוב על שום דבר. "אני לא יכול יותר! אני יוצא מדעתי!" צעק זאוס. כל האלים החלו להתרוצץ סביבו; הרה אשתו - נופפה על פניו במניפת נוצות הטווס שלה, אפרודיטה ליטפה בעדינות את שערו, פוסידון, אל הים, הניח על מצחו אצות ירוקות והאדס, שבממלכת השאול שלו שכנו כל אבני החן, נפנף מולו מטוטלת עם אבן קריסטל. "יש לאבן הזאת השפעה מצוינת על המצב הנפשי" התעקש האדס, אך המטוטלת רק גרמה לזאוס פזילה איומה. "נמאס לי! אני לא יכול יותר!" צעק מלך האלים. הוא זינק מכיסאו, הטיח את מטוטלת הקריסטל ארצה, העיף את האצות מהחלון, ושאג: "הפייסטוס!!!!" חלק מסלעי האולימפוס רעדו וכמה מהם אף נתקו ממקומם והידרדרו מן האולימפוס מטה, לעולם בני-האדם. "הפייסטוס, בוא הנה מיד!!!", שאג זאוס. לא עבר רגע ואל הנפחים התייצב מולו, קורנס הברזל שלו עודנו מוחזק בידו: "קראת לי אבא?" שאל בבהלה. "כאן" שאג זאוס, והצביע בידו אל מצחו. הפייסטוס כיווץ את גבותיו השחורות במבוכה "מה כאן?"
"תרביץ כאן, אתה לא מבין מה שאומרים לך?!" צרח זאוס ונעץ את אצבעו במצחו כאילו רצה לקדוח בו חור. "תרביץ כבר!!!". הפייסטוס נבהל מאוד מהרעיון. "להרביץ לזאוס? בפטיש?! על הראש?! זאת חייבת להיות טעות!". אבל זאת לא הייתה טעות והפייסטוס הבין שאם לא יציית לאביו צפוי לו גורל רע ומר. הוא הניף את הקורנס העצום בשתי ידיו והנחית אותו בדיוק במרכז מצחו של זאוס. אפרודיטה השמיעה צרחה איומה, רגליה של הרה כשלו, ופוסידון והאדס עצמו את עיניהם כדי לא לראות את המחזה הנורא. אבל ההפסד היה כולו שלהם, כי מה שקרה היה אדיר ונפלא עד מאוד. מתוך מצחו המבוקע של זאוס זינקה לה אלה גבוהה ומרשימה, לבושה בשריון נוצץ וחמושה בחנית ארוכה. היא נעמדה לצד כיסאו של זאוס, זקפה את ראשה שהיה מכוסה בקסדת זהב בוהקת וליטפה את הינשוף שעמד על כתפה. "שלום לכם" אמרה בקול בוטח, "אני היא אתנה". "היא בטח אלת המלחמה" לחש פוסידון להאדס.
"תראה איזה שריון זהב יש לה, תראה את הקסדה". "ואולי היא אלת החכמה?" שאל אותו האדס. "לא ראית איך יצאה ישר מראשו של זאוס?". "הייתי מסתפקת בשמחה בתפקיד של אלת החכמה" אמרה אתנה, "אך לצערי, העולם מלא טיפשים והם נורא אוהבים להילחם. אם לא אדאג לנצח אותם בשדה הקרב, הם עוד עלולים להשתלט אל העולם. לכן לא נותר לי אלא להיות גם אלת החכמה והמלחמה יחד!"
"איזו בת! איזו בת" מלמל זאוס ומישש את מצחו "אני כנראה באמת אל גדול אם יוצאים לי רעיונות כאלה מהראש".

ובכן זה היה סיפור לידתה של אתנה, אתנה הייתה לאלה גדולה וחשובה.

הנסיכה ארכנה אהבה לארוג שטיחים ולרקום על בדים. הנסיכה ארכנה גם אהבה מאוד לשבח את עצמה. "אין בעולם אורגת מוכשרת כמוני!" הייתה אומרת שוב ושוב, "אפילו את אתנה הייתי מנצחת אם רק הייתה מוכנה להתחרות נגדי!". כששמעה זאת האלה אתנה, היא התרגזה מאוד והחליטה ללמד את הנסיכה לקח. היא התחפשה לאישה זקנה, ניגשה אל ארכנה ואמרה לה: "היזהרי ביתי, לא כדאי לך להתגרות באלים". "שתקי סבתא, אני לא מפחדת מהאלים. להפך זאת אתנה שמפחדת ממני!!". "מפחדת?!" תמהה הזקנה, "הרי אתנה המציאה את החוט והמחט . היא זאת שלימדה את בנות האדם איך לטוות חוטים מצמר ואיך לארוג שטיחים על נול גדול, איך לתפור ואיך לרקום – מה פתאום שתפחד מנסיכה בת תמותה?". "האלים תמיד חושבים שהם יותר טובים בכל דבר, אבל אני טובה מאתנה באריגה וברקמה והיא פוחדת שכולם יגלו זאת" השיבה ארכנה. "די, יש גבול לחוצפה!!!", רעמה הזקנה ובין רגע הפכה צורתה והייתה לאלה מפוארת וכבירה. קסדת הזהב נצצה על ראשה, ינשוף הקסמים ישב על כתפה ומולה ניצב לו נול אריגה מזהב. "אז מה את אומרת עכשיו, את רוצה עדיין להתחרות או שהתחרטת?" שאלה אתנה. "אני לא התחרטתי!" השיבה הנסיכה באומץ, "קדימה, אני מוכנה להתחיל ברגע זה".
כל אנשי הארמון התאספו לחזות בתחרות. גם פשוטי העם באו בהמוניהם והציצו דרך החלונות. ידיה של ארכנה פיזזו על הנול שלה. הלוך ושוב רצה מחט העץ בין החוטים ויצרה למול עני הצופים תמונה מרהיבה.
התמונה הייתה על אירופה, נערה שזאוס התאהב בה. הוא התחפש לפר, הרכיב את אירופה על גבו ורכב איתה אל לב הים. שם שכנע אותה להיות אהובתו. גלי הים בשטיח של ארכנה היו כחולים ונוצצים, שערה השחור של אירופה התנופף והתבדר ברוח עד שהתחשק ללטף אותו, והפר היה כל-כך אמיתי שילדה אחת מהקהל לחשה לאמה: "נדמה לי ששמעתי אותו עושה 'מו' ". ארכנה שמעה את הלחישה וחייכה לעצמה חיוך של ניצחון. גם אתנה שמעה את הלחישה אך לא הנידה עפעף. היא ארגה בשקט ובביטחון תמונה שונה לגמרי. תמונתה תיארה את המשפט בינה לבין פוסידון, אל הים.
שנים רבות קודם לכן הם רבו מי משניהם יהיה האל של העיר אתונה. לבסוף עלו לאולימפוס וביקשו מהאלים האחרים לשפוט ביניהם ולהחליט. ראשון דיבר פוסידון: "רק בזכותי אתונה עשירה וחזקה כל-כך. אני הוא זה שלימד את האתונאים לבנות אוניות סוחר גדולות, אני הוא שמעלה את הדגים ברשתותיהם ורק אני מרגיע את הים בזמן שצי המלחמה של אתונה יוצא לקרב". "שטויות" התרגזה אתנה. "איך אפשר להלחם אם אין מה לאכול! אני לימדתי את האתונאים לנטוע עצי פרי, אני לימדתי אותם לסחוט שמן מזיתים ואני הפכתי אותם מרועים עניים ורעבים לאיכרים עשירים ושבעים. אז מה פתאום שיתפללו עכשיו לאל הים?!" על השטיח שטוותה אתנה נראו כל אלי האולימפוס מתווכחים מי הוא הצודק מבין השניים - פוסידון או אתנה. הציור היה אומנם יפה ומדויק אך משעמם במקצת. אתנה ארגה אותו בצבעים דהויים וחסרי ברק, וכל האלים נראו עייפים ומנומנמים. "ארכנה הולכת לנצח!" התלחשו האנשים "אתנה תפסיד". באותו רגע לקחת אתנה חוט זהב ובאצבעותיה הקלות, רקמה על השטיח הגדול, פרפר. רק פרפר זהב קטן שריחף באוויר, בין עלי הזית שעל ראשי האלים. לפתע התעוררה התמונה כולה לחיים! הקהל עצר את נשמתו, והאנשים שהציצו דרך החלונות, חדלו להתלחש והתבוננו מוקסמים בפרפר הקטן ששינה את התמונה כולה. הצופים הבינו שאתנה ניצחה במשפט שלה נגד פוסידון וגם בתחרות נגד הנסיכה ארכנה. הנסיכה רצתה למות מרוב בושה. היא לקחה חוט כסף דק ותלתה עצמה מתקרת האולם. עוד רגע ולא נשבה בה רוח חיים אך משניצחה אתנה חזרו אליה רגשי הרחמים ולכן לא רצתה במותה של הנסיכה ארכנה. במבט אחד הפכה אותה לעכביש קטן ואפור. העכביש נתלה על חוט הכסף הדק ונעלם בתקרת העץ הגבוהה.
מאז ועד היום, משתלשלים העכבישים מתקרות הבתים, נאחזים בכורי הכסף שלהם וטווים רשתות דקות ועדינות, כרקמותיה היפות והמקסימות של הנסיכה ארכנה.

כתבו: חן שרון  ושיר יחיא

תשס"ח