האגדה היוונית מספרת על דיוניסוס (בכחוס) שהיה בנם של זאוס, ראש האלים, ובת מלך העיר תבאיי. הוא ניצל מנקמתה של הרה, אשתו הקנאית של זאוס, נדד בארצות רבות, ולבסוף הוכר כאחד משניים עשר אלי האולימפוס. בכול מקום שעבר בו לימד בכחוס את  האנשים את נטיעת הגפנים וייצור היין והפיץ את פולחנו. מי שהתנגד לו הומת, או נענש קשות בידי חסידיו.
הטקסים לכבוד דיוניסוס התגבשו ביוון החל במאה השביעית לפנה"ס. בטקסים אלו היו מגיעות להתלהבות ולשיכרון חושים. אחרי כן  התמתנו הטקסים וקיבלו צורה של תהלוכות חוגגים.  יש הסבורים, שמן התהלוכות והשירים ששרו בהן התפתח התיאטרון היווני.
הרומאים חגגו את חג ה"בכחנליה" לכבודו של בכחוס בתהלוכות שבהן מותר היה לאנשים לפרוק כול עול, לשמוח ולהתהולל, ועד היום מציינת המילה "בכחנליה" הוללות או התפרעות של שיכורים.

אגדה על דיוניסוס

נולד בכחוס בתבאיי, והיה בנם של זאוס וסמלה (בת מלך תבאיי). סמלה מאוד רצתה לראות את זאוס, וביקשה ממנו שיתגלה בפניה, כאשר עשה זאת בצורת ברק, היא נהרגה.
זאוס הצליח להציל את בכחוס התינוק מן האש, והחביא אותו בתוך ירכו. שם בכחוס נשאר כמעט עד תום גידולו (עד שהפסיק לינוק-בערך 8 חודשים). ואז בכחוס נולד בשנית-מחדש, ונלקח בידי הרמס (שליח האלים ושליט הרוחות), אל הנימפות של ניסה בכדי לגדלו.

כאשר בכחוס התבגר וגדל, החלו אנשים בארצו לעבוד לו בטקסים פראים ביותר: גברים ונשים (אך בעיקר נשים) רקדו ורצו על פני הגבעות עד שהביאו עצמם למן טירוף. אז היו קורעים לגזרים חיות גדולות (כמו שוורים) ואוכלים את בשרם הנא. האנשים שלא התנהגו בצורה כזו חשבו שרוח האל נכנסה בהם, וקראו להם על שמו: לגברים קראו-בכחים, ולנשים-בכחות. שם התואר בקכנלי, שכיום משתמשים בו לעיתים משמעו- "שיכור" או "הולל".

כמה מן הסיפורים על בכחוס מתארים אותו נודד בעולם ונוטע גפנים כדי להפיץ את פולחנו ואת גידול הגפן בין בני-האדם. בנדודיו, התלוו אליו חסידים עליזים (מי שמאמין בו). כל מי שקידמו אותו במאור פנים קיבל את מתנת הגפן, אך מי שלא , קיבל עונשים נוראים!