האדס היה אל השאול ושליט המתים במיתולוגיה היוונית, אחד משניים עשר האלים האולימפיים. בקרב הרומאים הוא נודע בשם פלוטו.
ביוון העתיקה השם "האדס" התייחס בתחילה רק לאל השאול, אך בהמשך הוא החל לשמש גם כשמה של ממלכת המתים, משכנו של האל. ממלכה זו כללה בתחומיה מספר מדורים, לרבות שדות האליסיום (המקבילים לגן עדן) וטרטרוס (המקביל לגיהנום).
האדס שלט על ממלכת המתים בקפדנות ובעוצמה. הוא אסר על נתיניו לעזוב את השאול, ואם מישהו ניסה להמרות את ציוויו זה האדס היה רוגז ומגרשו בחזרה למקומו עם מטהו. כן חמתו של האדס הייתה בוערת בו להשחית אם מישהו ניסה לשלול ממנו את קורבנותיו - נפשות המתים - השייכים לו על-פי החוק והצדק. אף על פי שהאדס לא איפשר למתים לעזוב את השאול, הוא התיר למספר אנשים חיים, כולם גיבורים ואנשי שם, לבוא אל תחומי ממלכתו. ואכן, המיתוסים מספרים שהרקולס, אודיסאוס, איניאס (והסיבילה שנלוותה אליו), אורפאוס ותזאוס שהו זמן-מה בעולם התחתון, אך אף אחד מהם לא נהנה ממה שראו עיניו שם.
האדס השליט את אדנותו על ממלכתו בעזרתן של מספר דמויות מעוררות אימה, דוגמת כארון, מפעיל המעבורת שהיה אחראי על העברתן של הנשמות המתות את הנהר אכרון; תנטוס, התגלמות המוות; היפנוס, התגלמות השינה, וכלב הציד המפלצתי קרברוס, שומר השאול.
על אף היותו אל אולימפי האדס העביר את רוב זמנו בממלכתו אשר מתחת לפני האדמה, יחד עם אשתו פרספונה, עוזריו הדמוניים ורוחות המתים. סיבה אפשרית לכך היא סלידתם של האלים ממנו ומאורחות חייו. גם בני האדם לא חיבבו אותו, והוא נחשב לאחד מהאלים האולימפיים הפחות אהודים. האדס הצטייר כאל קר וחסר רגש שאינו מרבה בגילויי רחמים וחמלה, אך עם זאת גם כאל צודק. הרוחות היחידות שנענשו וסבלו היו אלה שפגעו באלים, דוגמת סיזיפוס שניסה להערים על האדס וטנטלוס שפשע כנגד כל האלים. כמו כן, האדס נודע גם כלוחם עז ותקיף בשדה הקרב, שהוכיח את אכזריותו ועזותו במלחמות הטיטאנים כנגד האלים האולימפיים.
כיוון שהאדס היה שליט השאול, הוא הפך להיות מזוהה עם המוות, ולכן בני האדם נחרדו מדמותו ומשמו, אך, למעשה, האדס לא היה המוות עצמו - תנטוס, כאמור, היה התגלמות המוות.
האדס תואר יושב על כס מלוכה מעץ הובנה, ומחזיק בידיו שרביט מלכות. על פי רוב, שרביט זה תואר כמזלג עצום בעל שתי שיניים, שבעיתות כעס ומשבר שימש גם ככלי הנשק של האדס, בדומה לקלשונו של פוסידון. סמלו המוכר ביותר הוא קסדה מכושפת, שהוענקה לו על-ידי הקיקלופים, ושהפכה את כל מי שחבשהּ להיות בלתי נראה. פעמים מספר השאיל האדס את הקסדה הזו לאלים ולבני אדם, בין היתר לשליח האלים הרמס ולגיבור היווני פרסאוס. בין סמליו הידועים של האדס ניתן למנות גם את מרכבתו הנוראה הרתומה לארבעה סוסים שחורים כפחם, שזרעה אימה בלבבות אלו שחזו בה; את מפתחות השאול ואת הכלב התלת-ראשי קרברוס. הצמחים המקודשים לו היו הנרקיס והברוש.
 

כתבו: אריאל פישמן וחן ברסקי

תשס"ח

אגדת האדס-דמטר ופרספונה (קוריי)

יום אחד, בשעה ששיחקה קוריי עם חברותיה בשדה, הצמיח האדס מול עיניה פרח נפלא. היתה זו תפרחת גדולה וארגמנית, שניצבה על גבעול גבוה, מאה ראשי פרחים לה, וריחה המתוק נישא למרחקים.
רצה קורי אל הפרח, והתרחקה מאוד מחברותיה, אבל כששלחה ידה לקטוף אותו, נפער פתאום ערוץ עמוק באדמה, ומרכבת זהב רתומה לארבעה סוסים שחורים יצאה מתוכו בדהרה. האדס, בדמות רכב, שאת פניו אי אפשר היה לראות, משך את הנערה אל תוך המרכבה. אז סבבו הסוסים את פניהם לאחור, והפליגו בשעטה מהירה אל תוך הערוץ, שהוביל עמוק אל בטן האדמה, וקוריי אתם. כשראתה קוריי שהאדמה נסגרת מעליה, היא צעקה בכל כוחה.

אמה, דמטר, שמעה את צעקתה, אבל כשהגיעה למקום ממנו נחטפה בתה, היא לא מצאה שם אלא שדה פרחים שליו ורגוע. דמטר האומללה יצאה לחפש את בתה. היא נדדה בעולם כולו, אבל עקבות קורי נעלמו.

חזרה דמטר אל המקום שבו נעלמה בתה, התחפשה לאשה ענייה, וניגשה לבאר שבקצה השדה. "מי את?" שאלו אותה הנשים סביב הבאר, "מאין באת, ומה את מבקשת?"
"הגעתי מחוף הים," ענתה דמטר, "זה עתה ברחתי משודדי ים אכזריים, שגזלו אותי ממשפחתי וביקשו למכור אותי לשפחה בארץ רחוקה". "לאן את הולכת?" שאלו הנשים. "אינני יודעת," ענתה דמטר בבכי, "אין לי כאן איש. אני רעבה, ואפילו בגד נוסף או שמיכה להתכסות בה, אין לי איש." רחמו הנשים על האלה המחופשת, והזמינו אותה לעבוד כמטפלת בביתה של מטנירה, אשת המלך קלאוס.
כך הפכה אלת הדגן למטפלת לבן המלך.
ראו בני המשפחה את דמטר בעיצבונה, ניסו לשמח אותה-ולא הצליחו. פעם אחת, ניסה בנו הבכור של המלך לשמח את לב האומנת בסיפורי עלילה. וכך הוא סיפר לה:
"יום אחד, כשהיו שני אחי במרעה, נבקעה פתאום האדמה, וערוץ עמוק חרץ את שדה המרעה, והגיעה עד לפתחי ההרים שממול. גם אחד מעדרי המשפחה נבלע בקצה הערוץ. ומה מוזר, כך סיפרו לי אחי, הערוץ שנבקע ברעש גדול-נסגר פתאום בקול דממה דקה. ועוד, הם ספרו, שאור השמש זרח באותו בוקר בטרם עת, ואף דחק בכוח את אאוס, אלת השחר, ממקומה."
שמעה דמטר את הסיפור, ולא אמרה דבר, אך בלבה חשבה: "יש לי הרגשה שהסיפור הזה קשור להעלמות בתי."  מאותו לילה, השכימה דמטר, ויצאה בטרם שחר, לפידים בידיה, אל השדה ממנו נעלמה בתה. באחד הלילות, פגשה דמטר בשדה את הקטי, אלת הכשפים.
"אולי את יודעת לאן נעלמה בתי?" שאלה דמטר. "שמעתי את צעקתה, אך אינני יודעת מי לקח אותה," אמרה הקטי, "נסי לברר זאת עם הליוס, אל השמש.
בשעה ששמעתי את צעקת בתך, ראיתי אותו מאיץ בסוסיו.
הוא מהר באותו בוקר, ברוב סקרנות, להאיר את הארץ בטרם זמן, ולראות טוב יותר את המתרחש." הפעילה הקטי את קסמיה, ושתי האלות מהרו אל מקום יציאתו של הליוס, אל השמש. הן עצרו את מרכבתו, ממש לפני שיצא להאיר את היום החדש, ודמטר אמרה:
"אעמוד בדרכך, ולא אתן לך להאיר את היום החדש, עד שתאמר לי לאן נעלמה בתי!" "האדס, אל השאול, לקח את קורי לאשה, וגם החליף את שמה לפרספונה," אמר הליוס, "בפרח פלאים הוא פיתה אותה, ובמרכבת הסוסים שלו הוא הוביל אותה למעמקי האדמה."

חזרה דמטר לבית המלך קלאוס, והיא רותחת מכעס: "לא רק האדס אשם. גם לזאוס יש חלק במעשה. הרי לא ייתכן שהאדס חטף את בתנו המשותפת בלא רשותו של זאוס. בקרוב אצא להשיב אלי את בתי!"   לפני שעזבה את בית המלך, החליטה דמטר להפוך את התינוק הקטן לבן-אלמוות. לילה לילה היא טבלה את גופו באמברוזיה, והכניסה אותו אל אהבת האש. 23 לילות נדרשו לה לכך. אבל אמו של הילד, מטנירה, ראתה אותה, בלילה השלישי, כשהיא מכניסה את גופו של בנה לאש, וצעקה צעקה גדולה. "אוי לך! כי קלקלת את תוכניתי להפוך את בנך לבן-אלמוות!" קראה אלה, ונגלתה בפני האם במלוא אלוהותה והדרה.
התינוק נשאר, אפוא, בן תמותה, והוריו מהרו לבנות מקדש גדול לאלה דמטר.  ישבה דמטר עצובה במקדש הגדול שנבנה לכבודה, וביקשה דרך להחזיר את בתה מן השאול. היא לא יצאה מפתח המקדש, לא הסתובבה בשדות, לא בירכה את היבולים. ובלא בירכתה של אלת התבואה, קמל הדגן, נבלו הפרחים ויבשו השתילים והנבטים. ישבו בני האדם רעבים ועצובים, לא הקריבו קורבנות לאלים ולא התפללו בתודה.
נזעקו אלי האולימפוס, ופנו אל דמטר במתנות פיוס, שתשיב ברכתה לאדמה. אבל דמטר לא הסכימה "כל עוד שבויה בתי בבטן האדמה-לא תצמיח האדמה יבולים!" היא הודיעה.
פנה זאוס אל הרמס, שגריר האולימפוס, ואמר לו: "רד אל טרטרוס, אשר בשאול, העלה משם את פרספונה-קורי-והבה אותה אל אמה דמטר. אם לא אכלה שם הנערה דבר-לא יהיה עליה לשוב לעולם לשאול תחתיות. אך אם אכלה או שתתה דבר-מה בטרטרוס-יהיה עליה לשוב בליל מולד הלבנה, אל האדס בעלה, ולמלוך לצדו באופל השאול."
רתם הרמס מרכבה לשני נחשי פתן מעופפים, טס אל מעמקי טרטרוס, ומסר להאדס את דברי זאוס, אחיו, שליט האלים.
"לא אמרוד בדברי אחיו זאוס," אמר האדס להרמס, "אשלח את אישתי פרספונה אל אמה."
ואל פרספונה, היא קורי, פנה האדס, ואמר:
"אינני רוצה להחזיקך כאן בכוח. לכי עם הרמס, שגריר זאוס, ושובי אל אמך שבארצות האור."
אך את אסקלפוס, גנן השאול, צרף האדס למסע במרכבת הפתנים של הרמס. וכשנפגשו האם ובתה, ודמטר ביקשה שביתה לא תשוב עוד לשאול תחתיות, העיד אסקלפוס שלנגד עיניו אכלה פרספונה שבעה גרגרים של רימון בבוסתן טרטרוס, על כן נגזר עליה לשוב אל השאול, ולמלוך בו לצד בעלה, האדס.
כשגמר אסקלפוס להעיד, הפכה אותו דמטר הכועסת לינשוף, שלנצח יחפש מסתור במקומות חשוכים, כי האור יצרוב ויכאיב לעיניו.
אז הודיעה דמטר: "לא אסכים! אם תשוב ביתי אל השאול, ישוב הכל ויבול, השדות יקמלו, ובני האדם יגוועו ברעב."

נבהלו כולם מדברי דמטר, ועד מהרה נמצא פתרון: במשך שלושה חודשים, בכל שנה, תמלוך פרספונה בשאול תחתיות, ובתשעה החודשים הנותרים היא תבלה עם אמה דמטר, מעל פני האדמה.
מאז, בכל שנה, כשיורדת פרספונה אל השאול, שולט החורף, ועמו השממה ותרדמת המוות בטבע. אך מקץ שלושה חודשים, כשעולה פרספונה ומצטרפת לאמה, פורץ האביב אל העולם, האדמה מתעוררת לחיים, והאם ובתה מטיילות בשדה ומברכות את האדמה בלבלוב, בפריחה ובשפע יבולים.