היו היה ביוון העתיקה משורר ומנגן בשם אורפיאוס.

הוא היה בנם של אפולו ומוזה קליופה. אפולו נתן לאורפיאוס נבל (לירה) מיוחד. לנבל הזה שבעה מיתרים כנגד שבעה כוכבי הלכת שהיו ידועים אז, ושני צדדיה מסמלים את היחס בין שמים לארץ. המוזות לימדו אותו לנגן בנבל.
אומנותו של אורפיאוס הייתה כל כך חזקה שלא רק אנשים הקשיבו לו גם האלים וגם הטבע. הוא הקסים את כל החיות, הרגיע את הים. נגינתו עשתה שלווה. כאשר אורפיאוס רצה שימלאו את בקשתו הוא שר וניגן וכולם מילאו את בקשותיו.

אגדה על אורפיאוס

הארגונאוטים (חבורת הגיבורים שהשתתפו במסע החיפוש של יאסון אחר גיזת הזהב בספינה ארגו) צרפו אליהם אותו במסעם כדי שישקיט בשירתו את גלי הים ויחזק את רוחם של הספנים בשובו נשא אורפיאוס לאישה את הנימפה אורידיקה, אותה אהב אהבה עזה. בשעה שהיא נסה מפני גבר זר שניסה לרדוף אחריה בשדה, דרכה מבלי משים על נחש ארסי שהכישהּ, ומתה. אורפיאוס, בעודו ממתין לה ביום חתונתו, קיבל מפי שליח את ההודעה המרה. הוא סירב להתנחם וחדל לשיר. בהחליטו לחפשה הגיע אל השאול, ופגש את כארון, הספן המעביר את המתים מעולם החיים אל עולם המתים. הוא ריכך את ליבו בשירתו הענוגה, והוא הניח לו לעבור את נהר הסטיקס. את קרברוס, הכלב התלת ראשי ששומר על הכניסה לשאול הוא הרדים בנגינתו. רוחות הרפאים בשאול הוקסמו משירתו, ושליטי השאול, האדס ופרספונה, העניקו לו חסד חד-פעמי - הוא יוכל להחזיר את רעייתו אל ארץ החיים בתנאי שילך לפניה כל הזמן, ולא יסב את ראשו אליה, עד צאתם מהשאול. אורפיאוס לא התאפק והציץ בפניה של אהובתו, הן מפני הגעגועים, והן משום שאולי לא באמת האמין בחסד שנטו לו. וברגע שראה אותה, היא נמוגה כעשן, והוא איבדה לעד.

כתבה: רחל מובסיסיאן

תשס"ח