שם האל העליון של יוון. פירוש השם: לזרוק, לירות, להבריק.  ואמנם, זאוס הוא בראש וראשונה אל הברקים והרעמים. הוא משתנה מדי פעם בפעם וכל רגע נראה בפנים אחרות.
הוא מוריד הגשם, הוא המכסה את האדמה באדרת שלגים צחורה.
בסופה וסערה, בקולות וברקים מופיע השליט אדיר הרוח, המרים ברוח סוערת את גלי הים, המפזר אבק דרכים, פותח את ארובות השמיים ומדליק מדורות אש על ראשי ההרים.
אכן, אל כביר ועצום.
המושגים שהיו ליוונים על זאוס נשתנו בה במידה שהתקדמה התרבות היוונית. בשעה שהיו עוד שקועים למחצה בבורות, היו מעריכים בו בעיקר את הכוח ואת עוצמת ההרס שבו. במרוצת הזמן קישטו ופיארו אותו בסגולות נפשיות נאצלות יותר, עד אשר נוצרה הדמות האידיאלית של האלוהות העליונה שכל שטחי החיים כפופים לשלטונה הנבון. זאוס הוא הממונה על החוק ועל הצדק.
בכל רחבי העולם היווני ניתן לזאוס כבוד ויקר. בכל הערים הגדולות עמדו בתי המקדש שלו. במרומי הליקאיון בארץ ארקדיה נערכו טקסי מסתורין לכבודו שהוכתמו בדם אנוש. אך המקומות המקודשים ביותר היו: דודונה ואולימפיה.

אגדה על זאוס

יום אחד ירד זאוס לאדמה בלווית הארמאס ובלבוש אדם, כדי להיווכח, האם שומרים האנשים את חוקותיו הקדושים.
לעת שקיעת החמה נכנסו השניים לאחת הערים ועברו מבית לבית וביקשו מקום לינה. כל הדלתות ננעלו בפני האורחים. הלילה רד כאשר דפקו על דלתות בקתה נידחת שעמדה על ההר, מחוץ לעיר. שם חי לו זוג זקנים עניים- פילאמון ובאוציס.
האנשים הטובים קבלו את האורחים בסבר פנים יפות, ביקשום לשבת והעלו אש במדורה. פילאמון הביא מעט ירק מן הגינה ובאוציס הכינה תבשיל ממנו. השולחן נערך והוצעו מיטות לאושפיזין כדי שיהיה להם נוח ביותר. 
אולם בראותם, כי ברכה נכנסה באוכל ובמשקה- והוא מופיע השולחן בשפע הגדל והולך, וגם הכלים הדלים נהפכו לכלי זהב- הכירו את האלים ונפלו על ברכיהם.
יצאו ארבעתם לראש ההר והנה בקרני השחר העולה ראו לפתע הזקנים במקום ביתם הרעוע והדל- בית מקדש מפואר ונאה, המשתקף במימי יאור גדול. האלים הטביעו את העיר הרשעה שאינה מכניסה אורחים, ואת תושביה הפכו לצפרדעים.
פילאמון ובאציוס האריכו עוד ימים ושרתו ככוהנים בבית המקדש החדש, עד אשר יום אחד נהפכו שניהם לשני עצים מושרשים בקרקע, שגזעיהם מחוברים זה לזה.
כך נתקיימה בקשתם האחרונה- למות ביחד, כדי שלא יראה האחד במות זולתו.